רובנו נעים אל תוך ההורות כתהליך טבעי. הוא אכן טבעי, וכך גם האהבה שתתעורר בלבנו, במוקדם או במאוחר, כלפי הילדים שלנו. מתוך האהבה הזאת, אנחנו רוצים לעשות את המיטב עבורם. אך הכלים שעומדים לרשותנו, הם לרוב אלה באמצעותם הורינו גידלו אותנו. בין אם אנחנו רוצים לקחת משהו מהם, או לעשות את ההיפך הגמור, לרוב לא יהיה די בכלים הללו. לא יספיק שנשתמש בהם, או בניסיון להתנגד אליהם, כדי לגדל את ילדינו כפי שהיינו חולמים. מדוע?
הדורות הקודמים בעולמנו חיו בתקופה של חוסר מודעות רגשית. יש אף המכנים אותה כ-"תקופה אפלה" מהבחינה הזאת. כשגדלנו – בני דור ה-X, המילניום וה-Z, ובוודאי אלה שלפניהם – מענה על הצרכים הרגשיים של הילד לא היה נושא שנלקח לרוב בחשבון. הורים שנתנו מענה לצרכים הפיזיים של הילד (כלכלה, מזון, ביגוד וכדומה) היו הורים טובים. אם הייתה התייחסות גם לצרכים השכליים (השכלה, העשרה וחוגים) והחברתיים (מסגרת, חברים, משפחה) – הם נחשבו להורים למופת. כך היה גם אם הם מעולם לא הקשיבו באמת כשהילד שלהם דיבר… לא היו כתובת עבורו בשעת מצוקה… ולא ידעו דבר על עולמו הפנימי, על חלומותיו, תשוקותיו ופחדיו.
רובנו, כילדים שחוו הורות כזאת, רוצים לפעול אחרת. אנחנו רוצים לדאוג לילדינו בכל הרבדים. זה כולל את הצרכים הרגשיים, שניתן לראות אף כבסיס חשוב לכל הצרכים האחרים. ילד מפוחד ולא רגוע, שלא מרגיש בטחון במערכת היחסים עם הוריו, כנראה ייפגע גם מבחינת האפשרות לספק צרכים נוספים. למשל מבחינה תזונתית, חברתית, ומבחינת היכולת שלו להתרכז ולהפיק את המיטב מבחינה לימודית. כל אלה הם נימוקים הגיוניים. עם זאת, לרובנו מספיקה החוויה כילדים שחלק משמעותי מהצרכים הרגשיים שלהם לא סופקו, כדי להישבע בכוונה מלאה – אנחנו נעשה אחרת. ההורות שלנו תהיה הורות מודעת.
אבל איך?
איך עושים אחרת, כשאנחנו הדור הראשון ששואף לעמוד באתגר הזה?
התפתחות רגשית בהורות מודעת
על מנת לתת מענה מספק לצרכים הרגשיים של הילדים שלנו, עלינו לתת מענה לצרכים הרגשיים שלנו עצמנו. התהליך שלנו לאוריינות רגשית, יכול ליצור שינוי בין-דורי. הוא יאפשר לנו להעניק לילדים שלנו, משהו שההורים שלנו לא העניקו לנו. אז איך מתחילים?
עוברים תהליכים רגשיים בעצמנו
מהם רגשות?
איך כדאי להתייחס אליהם?
ואיך להתייחס לרגשות של בן או בת הזוג שלנו, ושל אנשים קרובים אחרים?
אם לא נמצא תשובות מודעות לשאלות האלה – נמצא את עצמנו מתייחסים לרגשות שלנו ושל הקרובים אלינו, כפי שלמדנו להתייחס אליהם כשגדלנו. באופן דומה, נתייחס גם לרגשות של ילדינו. אם אנחנו מעוניינים לעשות שינוי, ולנוע לכיוון של הורות מודעת יותר, חשוב שנשים לב מה לא עבד עבורנו ביחס שקיבלנו בתור ילדים. לאחר שנזהה מה לא עבד, נוכל לזהות כאשר אנחנו חוזרים על ההתנהגות הזאת. יכול להיות שנחזור עליה עם עצמנו, עם קרובינו, וכמובן עם ילדינו. בתוך הזוגיות, אפשר לעשות עבודה משותפת. אפשר לבקש מבן או בת הזוג שיפנו את תשומת ליבנו לטעות כזאת, כשאנחנו עושים אותה.
למידה רגשית בדרך להורות מודעת
במקום ההתנהגות המוכרת, חשוב שנלמד כלים אחרים, כאלה שכן מועילים בעבודה עם רגשות. אני מפנה כאן למקורות שסייעו לי בנושא, או כאלה שאני מאמינה שיוכלו לעזור. יכול להיות שתצטרכו למצוא כלים משלכם. כאלה שמדברים אליכם ומתחברים לדרך ההתפתחותית שאתם הולכים בה. עם זאת, אציין שמקור המידע הזה הוא לא מהלימודים הפורמליים שלי. כשלמדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, ותואר שני קליני בטיפול באמנות, לא קיבלתי כלים מספקים להתמודדות עם רגש. הייתי צריכה להשלים את הידע בדרכים חלופיות. זה היה כך למרות הגיבוי המדעי הניכר שיש להשפעה החיובית של התנהלות רגשית מודעת. התנהלות כזאת כוללת הבעה מודעת של רגשות שליליים, לצד היכולת לנוע לכיוון מצבים רגשיים חיוביים. היא כוללת גם מודעות רגשית באופן כללי. מודעות זו כוללת את כלל ההיבטים של חיים מאוזנים ושל בריאות נפשית ופיזית. לכן, חשוב בעיני לא להסתמך על מומחים פורמליים בלבד בהקשר הזה. תצטרכו למצוא מורים, שפות ודרכים ולצאת איתם למסע.
ידע בסיסי לוויסות רגשי
ד"ר קרן צרפתי אמרה לי פעם שוויסות רגשי הוא להתייחס לרגשות כמו אל ברז. צריך לדעת לפתוח אותו (אל הבעה חופשית של הרגש), וגם לסגור אותו (אל היעדר הבעה, כשזה לא מתאים). המיומנות הזאת של וויסות רגשי נלמדת, במצב אידיאלי, בילדות המוקדמת. אם ההורים שלנו יודעים להתמודד עם הרגשות שלנו – במקום להקטין אותם, להיבהל מהם, או להתעלם מהם – אנחנו נלמד, כמבוגרים, להתמודד עם הרגשות שלנו בעצמנו. בנוסף, נדע לבקש עזרה או הכלה כאשר מגיעים רגשות שעם עוצמתם קשה לנו להתמודד. אז איך לספק לילדים שלנו את החוויה המווסתת הזאת?
ראשית, חשוב להכיר בעובדה שבזמן הצפה רגשית, המח לא פנוי לשיח רציונלי. לכן, כאשר ילד מוצף רגשית, יש לבצע תהליך בן שלושה שלבים. התהליך הופך לטבע שני עם הזמן והניסיון. עם זאת, יתכן שתצטרכו לתרגל אותו בהתחלה. אולי יקח זמן להתגבר על הרגלים שיובילו אתכם לעשות אחרת.
איך לעזור לילד (או מבוגר) בטנטרום כחלק מהורות מודעת רגשית
- וויסות (Regulate) – זה הזמן לעזור לילד לפתוח את הברז, אם הוא מוצף רגשית. זה יכול להיות על ידי משפטים מתקפים. למשל: "זה באמת ממש עצוב", "אתה רצית להישאר בפארק (או כל דבר אחר) ואי אפשר", "זה כואב כשרוצים משהו ולא מקבלים". הפורקן הרגשי יוביל את הילד למקום רגוע יותר, שייצור מוכנות לשלב הבא. לעיתים יש צורך גם לסגור את הברז הרגשי – למשל, כאשר הילד מתבכיין ממקום מניפולטיבי. חשוב, עם זאת, להבחין בין בכי אמיתי לבין נסיון תמרון. רבים מאיתנו גדלו בסביבה שלא נתנה מקום להבעת כאב משום סוג. בסביבה כזאת, גם בכי אמיתי יתוייג כמניפולציה.
- חיבור (Relate) – יצירת חיבור וקשר עם הילד. זה המקום לבסס תחושה של קרבה, אמון, ואיפשור לילד להישען עליכם. אפשר ליצור את זה בכל דרך שנעימה לכם – חיבוק, משחקיות, שיחה. המטרה היא שהילד ירגיש שיש לו על מי להישען, שיש בסיס בטוח, שהוא יכול להרפות.
- הגיון (Reason) – כשהילד רגוע, קשוב ומחובר אליכם, הוא פתוח לשיחה הגיונית. אתם יכולים להבין מה הסעיר אותו. מתוך כך לחשוב יחד על פתרונות שיהיו טובים לשני הצדדים. ניתן להסביר את המציאות, ולחשוב על דרכים להסתדר איתה.
את אותם השלבים, אפשר לנסות גם על עצמכם, או על בן זוגכם. אלה כלים ראשוניים במצבים של יציאה מוויסות רגשי. למעשה, הם מאפשרים לנו לווסת את רגשותיו של האחר. אנחנו יכולים ללמד את עצמנו, ואחד את השנייה, איך לנהל את הרגשות שלנו בצורה בריאה, בונה, נעימה ומעצימה. התהליך הזה יחבר אותנו יותר ויותר אל מי שאנחנו באמת. מתוך כך, נחווה יותר מהאושר שאנחנו שואפים ושואפות אליו.
אז איך אפשר לשמור על רוגע כזה מול הילדים שלנו?
ריפוי עצמי למען הילדים
במהלך תהליכים כמו אלה שמתוארים מעלה, סביר להניח שתגלו שיש מצבים בהם קשה לכם מאד להתנהל מול הילדים בצורה מדויקת. לחלופין, תמצאו שתהליך הלימוד הרגשי מציף אצלכם, או במערכת היחסים שלכם, כאבים שלא טריוויאלי לפתור.
זה יכול להיות לא פשוט, אבל יש פה הזדמנות נהדרת להתפתח כבני אדם בעזרת ההורות שלנו. הרצון להשתפר למען הילדים נותן לנו מוטיבציה לפתור נושאים רגשיים שקודם לכן לא נגענו בהם. בנוסף, אנחנו יוצרים את עצמנו כהורים טובים כאשר אנחנו נמצאים בתהליך של לקיחת אחריות. זה יוביל להשתנות ולשיפור מתמיד ביחס שלנו אל הילד. בתהליך כזה נוכל להשתפר גם בהיבטים שילוו אותנו בכלל תחומי החיים. אלה כוללים נוכחות מולו, ביטוי האהבה, והעמקה של תקווה ואמונה.
כדי לעבור ריפוי עצמי למען הילדים, אפשר להתחיל ממודעות ברגע. לשים לב איפה אני לא רגוע מול הילדים, ולמה. אפשר לזהות מקומות אחרים בחיינו בהם אנחנו מגיבים בצורה דומה, ולהתחיל תהליך התפתחותי סביבם. במצבים כאלה כדאי לעיתים להיעזר בטיפול מקצועי. לעיתים יסייע לנו טיפול פסיכותרפיה. לחלופין, כלים כמו קונסטלציה משפחתית יסייעו לנו לפתור קשיים נקודתיים שאנחנו לא מצליחים לפצח בעצמנו.
ככל שנבין את עצמנו, ובתוך כך גם את הילדות שלנו, נוכל גם להבין את הילדים שלנו יותר. כשנעמיק בתהליך הריפוי שלנו, כנראה שניזכר בילדות שלנו יותר ויותר. ככל שנבין אותם יותר מתוך הזכרון שלנו – נדע גם איך לתת להם את האהבה שהם זקוקים לה וראויים לה.
התיידדות עם רגש האשמה
האשמה היא רגש שרודף הורים רבים ללא הפסקה. בתרבות של ימינו, יש נטייה להתייחס אליו כדבר שלילי. לחלופין, רבים תופסים אותה כחלק בלתי נמנע מההורות, שאין דרך לפתור. הגישות הללו, בעיני, הן חלק מהיחס הלא בריא לרגשות, שנפוץ לצערי בחברה ובהורות של ימינו.
אשמה, כמו כל רגש אחר, היא רגש שמכיל מידע חשוב ומהותי. אם נרשה לעצמנו לכאוב את האשמה עד הסוף, נקבל מידע חיוני. זה ידרוש מאיתנו לחוות את עצמנו כרעים ופוגעים, גם אם רק לצורך החוויה הרגשית. לאחר מכן, יתכן ונחליט החלטות שונות לגבי הילדים שלנו. יתכן ונבחר לבלות איתם יותר זמן, להקדיש להם יותר תשומת לב. אולי נתעדף את האפשרות להיות לצידם כשהם זקוקים לנו, ואולי נדע להתנצל בפניהם כשפגענו. אולי האשמה תוביל אותנו לזהות טעות חוזרת, למשל הרמת קול מוגזמת על הילדים. כך נוכל לקבל אחת ולתמיד את ההחלטה שלא לחזור עליה (גם אם אנחנו לא מושלמים, וניפול בזה מדי פעם…).
עם זאת, כמו כל רגש אחר, לעיתים עוצמת ומידת האשמה לא קשורה למציאות שלפנינו. אם הילד מרוצה, אם עשינו כמיטב יכולתנו, ואנחנו מוכנים בכנות להשתפר ולהשתנות למען הילד – אז כנראה שדי בכך.
תהליכים תומכים נוספים
איתור מקורות להשראה
כשאנחנו רואים סביבנו רק הורים מתוסכלים לפעוטות מנוזלים, במערכות יחסים שגורמות סבל לכל הצדדים, קשה לעיתים להאמין שהורות טובה ומאושרת היא אפשרית. עם זאת, ישנן דרכים אחרות! ניתן להיות קרובים רגשית לילדינו, ליהנות איתם, ולאהוב אותם. חפשו את האנשים סביבכם שעושים את זה, ובלו בחברתם. אם אין כאלה, נסו להגיע למעגלים חברתיים חדשים של הורים, כאלה שיש לכם דבר מה במשותף איתם (למשל אהבה לטבע, גישה חינוכית או חיבור קהילתי).
לחלופין, או בנוסף, ניתן להיעזר במורי דרך, סיפורים מעוררי השראה, או אידיאלים שאנחנו שואבים מהמקורות הרוחניים שלנו. הם יסייעו לנו לעצב בתודעתנו את האפשרות של הורות מאושרת, שמיטיבה עם כל המעורבים בה. אם נראה, נדע, ונאמין שזה אפשרי עבורנו – יהיה קל יותר למצוא את הכוחות להתגבר על מכשולים בדרך ליעד. סיפורים רבים, אגדות ומיתוסים, מכילים מידע שיכול להיות שימושי להורות, אם מנתחים אותם ומתייחסים אליהם לעומק. כך גם חוויות שחווינו בעצמנו בתור ילדים, וכן דברים מסוימים שקיבלנו מהורינו, וממבוגרים משמעותיים אחרים. עם זאת, כדי להוציא את המיטב ממה שלמדנו על הורות, עלינו להיות מוכנים לחקור את החוויות הללו באופן מודע.
התייחסות מודעת לארגז הכלים שקיבלנו מהורינו
לכל ילד וילדה היו רגעים בהם הבטחנו שלא נתנהג כמו הורינו, וכמעט לכל הורה היו רגעים בהם הוא מצא את עצמו או את עצמה מתנהג בדיוק כמוהם. לצד זאת, כולנו קיבלנו גם דברים טובים מההורים שלנו (ושאר המבוגרים שגידלו אותנו), דברים שנרצה להעביר הלאה לילדינו.
אם ההורות שקיבלנו היא "ברירת המחדל" של ההורות שלנו, אז חשוב שנבחן אותה באופן מודע. במהלך הבחינה הזאת, נצטרך לבחור מה לשמור – ומה לזרוק. הבחירה תאפשר לנו לזהות את הדרך האותנטית שלנו להיות הורים. במקומות בהם לא קיבלנו מענה מספק, נוכל להשלים כלים ומיומנויות. במקומות בהם אנחנו לא הכתובת שיכולה לתת לילדינו את מה שהם צריכים, אפשר במידת הצורך להיעזר במיקור-חוץ מתאים ואיכותי.
דוגמאות
למשל, ילד מאד ספורטיבי ופעיל אולי יצטרך להתאמן בצורה מסודרת כדי לפתח את יכולותיו, וללמוד משמעת מתאימה סביבן. אנחנו כהורים נצטרך לארגן ולהסיע, אבל לא בהכרח לספק את הצורך הזה בעצמנו. דוגמא נוספת היא אם תרצי לספק לילד אוכל ביתי, מזין וטרי מדי יום. אשת קריירה יכולה לבחור, למשל, לספק זאת על ידי רכישה שלו בחלק מימות השבוע.
מיקור-חוץ אפשר לעשות גם לצרכים רגשיים עמוקים יותר. למשל, יכול להיות שאחד מילדות המשפחה היא מאד רגישה ואמנותית. במשפחה שבה מעריכים תכונות כמו קשיחות, פרקטיות וחשיבה מתמטית, סביר להניח שהיא תרגיש שונה וחריגה. עם זאת, מסגרת שמאפשרת לה לבטא את הנטייה האמנותית שלה, ושבה הרגישות היא מתת ויתרון – למשל קבוצת תיאטרון או יצירה – יכול לתת מענה לצרכים רגשיים כמו שייכות והערכה. עצם השיבוץ שלה במסגרת כזאת, או מציאה של בייביסיטר שתעשה איתה עבודות יצירה, יכולה לתת מענה לצורך של הילד בקבלה שלה כפי שהיא.
יכול להיות שנגיע לתובנות הללו לגבי הצרכים של הילדים שלנו, מתוך משהו שקיבלנו, או לא קיבלנו, בתור ילדים. למשל אם אמא שלנו בישלה לנו אוכל טעים ומזין, או לחלופין, על דרך השלילה, אם נשארנו לראות טלוויזיה ולאכול מאמא-עוף שחומם בטוסטר. אולי לנו היה כשרון שההורים שלנו תמכו בו בצורה מלאה, או לחלופין חווינו תסכול בגלל מחסור בגירויים מספקים ובמסגרת תומכת להתפתחות. אולי למדנו שמי שאנחנו זה "לא בסדר", בגלל תכונה כזאת או אחרת, שהיה קשה להורים שלנו לקבל ולתת לה מקום חיובי להתבטאות.
תובנות מתוך הילדות שלנו יכולות לעזור לנו לדייק את עצמנו מול ילדינו, אך חשוב להבדיל בינינו לבינם. רק אם נהיה קשובים לצרכים של הילד שלנו, ולא נשליך עליו את הצרכים שהיו לנו כילדים, נוכל לתת לו מענה אמיתי ומספק. בשביל להגיע לקשב הזה, עלינו ללמוד להסתכל על הילדים שלנו, להתקרב אליהם, להקשיב ולהכיר אותם באמת. לנושאים הללו אתייחס במאמר ההמשך בנושא הורות מודעת: ההסתכלות על הילדים שלנו.
לסיכום
הורות מודעת מתחילה מהלידה או אפילו לפניה. עם זאת, בכל שלב תוכלו לשפר, להוסיף, לרפא ולתקן. ככל שאנחנו לומדים לפתח אוריינות רגשית, לרפא את עצמנו, ולהסתכל על ילדינו מנקודת המבט הזאת, ההורות שלנו תהיה מודעת יותר. הורות כזאת תומכת בילדים שלנו לגדול כאנשים מודעים, אוהבים ותורמים לסביבה.
