תסמונת המתחזה: איך להתמודד איתה – ולצמוח מתוכה?

תסמונת המתחזה פוגעת בנשים רבות, והפכה לתופעה נפוצה ביותר בעיקר בקרבן. היא כוללת את התחושה שאנחנו למעשה מתחזים, במסגרת התפקיד שאנחנו ממלאים ביום-יום. גם אם את רופאה, מתכנתת, מנהלת או אמא, לעיתים תופיע התחושה שאינך באמת מי שאת מציגה. שאנחנו לא מי שחושבים שאנחנו – שאנחנו מתחזות. אז איך אפשר לזהות אם את מתמודדת עם תסמונת המתחזה? ואם זיהית, מה אפשר לעשות כדי לצמוח מתוכה? איך להגיע למצב של בטחון, ערך עצמי גבוה ותחושת מסוגלות?

הדינמיקה של תסמונת המתחזה לאורך זמן: מהו אפקט דאנינג-קרוגר?

עם הגשת הצעת המחקר שלי למנחים, הרגשתי את עצמי יוצאת מ-'בור הייאוש' של אפקט דאנינג-קרוגר. בור הייאוש התבטא בחודשיים בהם הרגשתי אי-נוחות גדולה לדבר בבטחון על נושא המחקר שלי. בתקופה הזאת זיהיתי את המגבלות של התחום (נוירוביולוגיה התנהגותית) ושל הכלים שאנחנו עושים בהם שימוש (EEG ו-fNIRS). בתוך זה, הבנתי גם את המגבלות של היכולת של המדע בימינו להבין תופעות כמו רגש, התמודדות, וצמיחה אישית. הבנתי את החשיבות הרבה של כלים אינטואיטיביים ונסיון אישי, במקומות בהם המדע עוד לא יכול לספק תשובה.

זה כאב לי לזהות את המגבלות הללו, ועדיין ההנאה שלי מהמחקר נמשכה. איתה התגבשו תובנות לגבי המצב של הספרות המקצועית כיום והיכולת שלנו במעבדה להמשיך ולהרחיב אותה. אני נהנית לעסוק במחקר – גם אם גבולותיו ברורים לי. אני מצליחה לבטא את התובנות והמחשבות שלי על הנושא. עם זאת, ברור לי שהידע שלי, ושל המדע בכלל, חלקי ביותר. בזכות זאת, התחלתי לפתח מומחיות והבנה אמיתית בתחום המחקר של הדוקטורט שלי – גם אם עוד ארוכה הדרך.

אפקט דאנינג-קרוגר

אז מהו אפקט דאנינג-קרוגר?

הוא אפקט שגורם לאנשים שלא מבינים דבר בנושא, למשל מרצים לא מקצועיים מתחומים אחרים, לדבר עליו בבטחון – בעוד דווקא מומחים, בעיקר בשלבים ראשוניים של ההכשרה שלהם, מהססים בצורה משמעותית ומרגישים חוסר בטחון. הוא מתאר את העובדה שכאשר אנחנו צוללים לעומק של תחום מסוים, מתגלים לנו הקונפליקטים הפנימיים שבו. אנחנו מכירים את הדעות השונות, והמגבלות של תפיסות רבות, גם כאלה שמקובלות על רבים. אנחנו מבינים שלמעשה אנחנו לא יודעים כלום. לכן, אנחנו מפקפקים מאד ביכולת שלנו לתאר את הנושא בצורה מהימנה, ובוודאי ללמד אותו לאחרים.

עם זאת, זה יכול להשתנות אחרי העמקה משמעותית בתוכן.

כשחקרתי וכתבתי את הצעת המחקר, דפוסים של ידע התחילו לעלות. היבטים שימושיים של החומר התחברו ביחד, והיכולת להביע דבר מה, גם אם בענווה, החלה לחזור. עבורי, היא חזרה עם הבנה מחודשת של הכוונות שלי במחקר ובאקדמיה. היא באה עם מוטיבציה מחודשת להמשיך לחקור ולנוע בהרפתקה הזאת שנקראת דוקטורט. כך המשכתי ב-'שיפוע ההארה' אל עבר, בתקווה, בטחון עצמי ריאלי…

• מה אתכן? נתקלתן או נתקלתם בתופעה דומה?
• מזהות קשר גם ל'תסמונת המתחזה' או לחוסר בטחון אחר?
• והאם הפתרון גם לדעתכן כולל העמקה בתוכן ובידע, עד שנוצר בטחון מבוסס יותר?

כאשר למידה וידע זה לא מספיק…

העניין הוא, שלעיתים לא מספיק להעמיק בידע. לעיתים, גם כשאנחנו מקבלות אישורים חיצוניים להבנה שלנו, תסמונת המתחזה נמשכת. אנחנו אפילו עלולות להתעסק יותר מדי בידע ובלמידה. זה עלול לעכב אותו כשאנחנו כבר בשלות לנוע קדימה עם העשייה שלנו. אז מה אפשר לעשות במצב שכזה?

התמודדות עם תסמונת המתחזה

ראשית, אני מציעה שלושה מפתחות. לבטחון עצמי, וליכולת להרגיש בנוח בעור שלכן – וכן בעור השני, שהוא הבגדים והתפקיד שאתן לובשות:

למידה והתפתחות

בכל תפקיד ומקצוע, תוכלי לבצע את התפקיד בצורה טובה יותר ככל שתלמדי ותתפתחי. מצד שני, תביני גם כמה את לא יודעת וכמה עוד יש לך ללמוד. אולי תגלי טעויות שעשית, ותוכלי ללמוד מהן. אז מה היחס שלך ללמידה והתפתחות? האם את מוכנה לראות את הדרך שאת הולכת בה כמסע התפתחותי שלא נגמר? האם את מוכנה להמשיך וללמוד, גם אם את כבר מנוסה ויודעת?

נסי לשאול את עצמך גם את השאלות הבאות:

• עד כמה את מקבלת את העובדה שאף פעם אין מספיק ידע בשביל לדעת משהו בוודאות? ושאם כולם היו מחכים להיות מושלמות כדי לפעול, כמעט כלום לא היה קורה בעולם?
• האם את לומדת בכמות הנכונה? לא פחות מדי, מתוך ענווה והכרה בצורך להתפתח – אבל גם לא יותר מדי, מתוך פחד לא לדעת, לטעות או לצאת לאור לא מוכנה?
• האם יש גורמים או תהליכים של לימוד והדרכה שמלווים אותך בדרך?
• האם את מרגישה בנוח עם הידע והניסיון שיש לך?
• האם את יודעת מהם המגבלות של היכולת שלך?
• איך תוכלי לפעול כדי לדעת בבטחון שאת עושה כמיטב יכולתך לתת שירות ממקום מקצועי ומיודע?

למידה והתפתחות מאוזנת במקרה של תסמונת המתחזה

המעורבות המודעת בתהליכים של למידה והתפתחות, מאפשרת לנו לבוא לעשייה מתוך ענווה בריאה. מה אם נקבל רגשית את הרעיון שאנחנו "הכי גרועות בעולם" בעשייה שלנו? עדיין נוכל לקום ולעשות את המיטב שלנו בכל יום. נוכל לעזור לאנשים שפונים אלינו, או ליצור את מה שאנחנו רוצות ליצור. נפעל מתוך שאיפה להשתפר – לא מתוך ציפייה בלתי מציאותית לשלמות, הצלחה תמידית, או מצב סטטי של דיוק ללא פשרות. כולנו עושות טעויות, אבל מטעויות אפשר ללמוד ולהתפתח, אל עבר מסוגלות הולכת וגוברת. המסוגלות היא בסיס ריאלי לתחושת בטחון אמיתית, ולהכרה ובעלות על הערך שאנחנו נותנות.

יחד עם זאת, חשוב לדעת גם לא לדרוש מעצמנו יותר מדי בתחום הזה. אם כבר קיבלנו אישורים חיצוניים למיומנות וליכולת שלנו, חשוב לדעת להפנים אותם. אחרת, אנחנו עלולות להישאר "סטודנטית נצחית". זה בעייתי אם כך יקרה מתוך חוסר בטחון לנוע קדימה, גם כשהמציאות מראה לנו שהתנועה הזאת בשלה והכרחית. אז איך להתמודד עם הצורך באישור חיצוני?

הפנמה של אישורים חיצוניים והצלחות

לעיתים, גם אם הצלחנו, וזכינו באישור חיצוני, נתקשה להפנים אותו. גם אחרי בחוויה חיובית שמאשרת לנו את היכולת שלנו, יהיה לנו קשה להאמין בעצמנו. אנחנו נפחד לנשום אותה פנימה, לקחת עליה בעלות – להגיד "הצלחתי", "אני יכולה". האהבה שקיבלנו, בדמות ההצלחה או האישור, עלולה לעורר בתוכנו כאבים. הכאבים הללו קשורים למצבים בעבר בהם לא קיבלנו אישור. יתכן שלא ניתנה לנו בעבר הזדמנות הוגנת להצלחה. אם אני חזקה, יכולה ומסוגלת – אז זה מאד כואב שבעבר לא ראו את זה. עצוב שלא האמינו בי, תמכו בי, או עזרו לי.

לכן, חשוב לאפשר לעצמנו לקחת בעלות על הצלחות באופן מודע. חשוב שנעצור רגע, ונאמר – הנה: קיבלתי אישור. המאמר שלי התפרסם, הבוס שיבח אותי, הקבוצה שהנחיתי הייתה הצלחה ברורה. נאפשר לעצמנו להרגיש את המלאות שבהצלחה – וגם את הכאב שיבוא בעקבותיה. כאב של צער, אובדן או פספוס, על דברים שהיו בעבר. אולי דברים שאנחנו לא יודעות לזכור ולהגדיר, אבל יודעות להרגיש.

לאחר שנביע את הכאב הזה, יתפנה בתוכנו מקום לריפוי. הריפוי הזה עשוי להגיע בדמות של הכרה יציבה בעוצמה, ביכולות ובכישורים שהם שלנו בזכות. בנוסף, אנחנו יכולות לקבל הכרה ריאלית לגבי הלמידה וההדרכה שיכולה לשמור עלינו בתהליך, וכן להמשיך ולקדם אותנו בדרך.

יושרה מקצועית ואחדות פנימית

לעיתים, התחושה של התחזות והעמדת פנים באה מתחושה של חוסר אחדות פנימית. למשל, מהעובדה שאנחנו פועלות מתוך ידע שיש לנו בראש, אבל לא מחובר ללב ולגוף שלנו. ידע שלא ישמנו או הפקנו בעצמנו – ולכן אנחנו מרגישות כנציגות לא ראויות עבורו.

תשאלי את עצמך:

• האם את מיישמת את מה שאת מלמדת?
• האם את מחוברת לעשייה שלך ברמה הרגשית והמעשית?
• האם את מבינה ברמה הרגשית והמעשית את המקום והתפקיד שלך ושל העבודה שלך בעולם?
• האם את מרגישה בנוח להוביל דברים בדרך בה את מובילה אותם, כי את מרגישה את המשמעות של מה שאת עושה?

חיבור לתכנים ולמעשים נותן תחושה של "I walk my talk". זה מאפשר רמה אחרת של  בטחון בביטוי המקצועי שלך לעולם. אם את מיישמת את הידע, והוא עובד עבורך – תרגישי הרבה יותר בנח ללמד אותו ולתת אותו לאחרים. לעומת זאת, אם את מרגישה שיש בתוכך פערים בהתייחס לאמון שלך בדברים שאת עושה, לתחושת המשמעות והערך מאחוריהם, או למסוגלות שלך לבצע אותם – יתכן וכדאי לבחון את הנושא יותר לעומק.

ניסיון

בטחון מגיע מניסיון; אם את עושה משהו בפעם הראשונה, טבעי שתרגישי ספקות וחוסר בטחון מסוים, אך ככל שתרגיש ניסיון ותראי את התוצאות הטובות של העבודה שלך, הבטחון העצמי יגדל. אם את מרגישה שקשה לך לעמוד ביושרה מקצועית מאחורי העשייה שלך, ייתכן וחסר לך ניסיון מספק איתה. הניסיון יוכל להראות לך עד כמה הכלים המקצועיים שלך תקפים, והאם את זקוקה ללמידה בכיוונים נוספים, או נמצאת במקום יציב ובטוח מבחינה אישית או מקצועית.

• אז איפה בעשייה שלך חסר לך ניסיון?
• איך תוכלי לרכוש אותו?
• האם תוכלי להיעזר באחרות שיש להם ניסיון רב יותר?
• והאם יש לך כבר ניסיון חיובי, ואת רק צריכה להיזכר בו ולהיעזר בו כדי לנוע קדימה?

מוזמנת לשתף בחוויה שלך עם הנושא, ומה עזר לך לפרוץ!

היתרונות של תסמונת המתחזה

אם עברתן תקופה של "תסמונת המתחזה", במהלכה הרגשתן חסרות אונים בנעליים המקצועיות שלכם, כאילו הן גדולות עליכם ולא מתאימות – ויצאתן מהצד השני, יש סיכוי טוב שהרווחתם כמה איכויות חשובות, שעושות אתכם מקצועיות ומדויקות יותר בעשייה שלכם:

ענווה 

אחרי שחוויתם את ה-"נפילה" שבאפקט דאנינג-קרוגר, אתן יודעות שאתן לא יודעות הכל. אתן יודעות שגם הידע הקיים שלכן, שכעת אתן מבססות עליו עשייה ממשית, לאחר חקר עמוק ומשמעותי – יכול להסתבר כחסר, לא מספק, או שגוי. הסיכוי שתחשבו שיש מפה ששקולה לטריטוריה נמוך משמעותית. ועדיין אתן יכולות לפעול – על בסיס ידיעה מספקת, ניסיון מספק, אך כאלה שלא שואפים להיות מושלמים, חסרי פגמים, או בלתי-משתנים.

אומץ

הבחירה לנוע קדימה, להתמסר לעשייה ולאחריות שבה, מתוך ההבנה שאף תפיסה היא לא שלמה ומושלמת, דורשת אומץ. זו ההבנה שגם אם לא ניתן לפעול בצורה מושלמת, או לדעת בצורה מושלמת – עדיין עדיף לפעול, עדיין עדיף לעשות. זה הזיהוי לגבי העובדה שאת, שחקרת, העמקת ולמדת. כנראה שאת יודעת לפעול בצורה מדויקת יותר מאלה שנמצאים בשלב הראשון של האפקט, בו בטחון עצמי מופרז נובע מחוסר ידע וחוסר ניסיון. לכן, חשוב שתמצאי את האומץ לבטא את עצמך. לפעול, לעשות, ולנוע קדימה בתחום שבו את מתמחה ועוסקת.

אחריות

ההבנה לגבי מורכבות התחום שאת עוסקת בו, וחוסר היכולת להגיע לידע שלם ומושלם, שמה אותך בעמדה של אחריות, בנוסף לענווה ולאומץ שבכך. בתור אחת שיש לה יותר ידע והבנה בתחום מאשר לרוב האוכלוסייה, יש לך סמכות. היא מאפשרת לך מצד אחד לקדם עשייה שמבוססת על ידע מקצועי ומעמיק, ומצד שני לבטא את נקודת המבט שמכירה בגבולות הידע הזה. יתכן ואף תרצי להדגיש את החשיבות של ידיעה אינטואיטיבית וניסיון אישי, ככלים עוצמתיים שיכולים להשלים או לספק תשובות, במקומות בהם הידע המסורתי לא מגיע לכך. אינטואיציה שמגיעה מתוך ידע מעמיק, יכולה להימנע מנפילה לפינות רגשיות שנובעות מבורות, ולהתבטא בצורה נקייה ושלמה יותר.

לסיכום

אפקט "דאנינג-קרוגר" מראה לנו את מגבלות הידע האנושי, לצד הצורך האמיתי לנוע, לפעול ולקחת אחריות גם לאור המגבלות הללו. אם עברת את שלב "תסמונת המתחזה" והצלחת להיכנס לתפקיד חדש בצורה מספקת שיש בה בטחון, אני מקווה שהמתנות שרכשת ילוו אותך לאורך הדרך. ואם את עדיין מרגישה קצת כמתחזה, המשך העמקה, השקעה בלימודים, וצבירת ניסיון, יוכלו לסייע לך לעבור את המשוכה. בנוסף, עבודה רגשית סביב הפחדים והמקומות הפנימיים שגורמים לך להרגיש חוסר בטחון, תסייע למנוע השקעת-יתר, ולמצוא את האיזון הבריא בתפקיד בו את נמצאת.