מקרים כאלה מעלים גאווה בקרב נשים, שמתחברות לאחיותיהן שמעיזות לעמוד על שלהן בגלוי. הן נעמדות מול גברים אלימים, ואומרות – לא עוד. בכך, הן הופכות את העולם למקום בטוח יותר, ויוצרות גלים של שינוי חברתי בנושא. לצד זה, הגישה הגברית האלימה מתועררת גם מול נשים אמיצות כאלה. יש כאלה שמאשימים אותן, משפילים אותן, ומעדיפים שהן ישתקו, יספגו, ויאפשרו לאנסים שלהן להסתובב חופשי.

לעיתים נגיב בצורה שאיננו שלמות איתה מתוך הזעזוע שכולנו חוות מתיאורים של מקרי אלימות שכאלה. הם יכולים לגרום לחלקנו לרצות להדחיק, לא להרגיש, לא לחשוב על זה. משם, הדרך קצרה להאשמת הקורבן, שמראה לנו ש-"לנו זה לא יקרה". אבל האמת היא, שאלימות נגד נשים יכולה לקרות בכל מקום. הדרך היחידה שיכולה למנוע אותה – זה אם כולנו נעמוד ונגיד: לא עוד. לא עוד עצימת עיניים מול נשים שנפגעות. די לנרמול של התנהגות מחפיצה ומשפילה. לא עוד ביוש של הקורבן, והגנה על הפוגע.

אז מה כל אחת מאיתנו יכולה לעשות כדי להביא לשינוי חברתי מקיף בנושא?

דפוסים חברתיים שמאפשרים אלימות נגד נשים

הפרשיה האחרונה שעלתה לכותרת מראה עד כמה האלימות נגד נשים נמצאת עמוק ב-DNA התרבותי שגדלנו עליו. אך המקרים הקיצוניים שמגיעים לחדשות הם רק קצה הקרחון: ניסיונות למנוע את מקרה הקיצון הבא צריכים להתייחס למקום עמוק בהרבה. השורש הוא בדפוסים החברתיים שמאפשרים לתופעות כאלה להתרחש ברמה נורמטיבית, שלעיתים נדירות מגיעה לאירוע אלימות קיצוני.

תנועת me too היא התחלה של תיקון שמשקף לגברים את החוויה של להיות אישה בעולם. תחת פחד מתמיד מתקיפה כזו או אחרת, למדנו לעגל את הגבולות שלנו. רבות מאיתנו נוטות, או נטו, לומר כן כשמתכוונות ללא ולהיפך, לקבל הטרדה כמחמאה והצקה כחיזור. ההתנהגות הנשית הזאת היא מנגנון הישרדותי הגיוני. אם למדנו, מניסיון ישיר או עקיף, שגברים יכולים להיות מסוכנים לנו, אנחנו נחשוש מהם. במקביל, נחפש את הגנתם. כך או כך, סביר שנחשוש מהתגובה שנקבל אם נעמוד על שלנו.

עם זאת, ההתנהגות הזאת יוצרת דינמיקה בעייתית כשאנחנו כנשים בוגרות מבקשות ליצור מציאות אחרת. גם מול גברים שרוצים לסייע לנו, אם לא נגיד מה אנחנו רוצות וצריכות – לא יבינו אותנו. אם לא נציב גבול – סיכוי סביר שיעקפו אותו, מבלי להבין את משמעות הדבר. לכן, על מנת ליצור אקלים חברתי בטוח יותר, עלינו למצוא את קולנו כנשים. עלינו למצוא את הדרך לבטא את הצרכים, הרצונות, והאמת הפנימית שלנו. מבלי שנבטא אותם – הסיכוי שהם יקבלו מענה, קשב ותשומת לב, הוא קטן מאד.

האחריות הנשית מול גברים

זו האחריות שלנו כנשים להבין מה אנחנו רוצות וצריכות. אנחנו יכולות לדעת מה חשוב ומשמעותי לנו, מה אנחנו מרגישות וחושבות – ולעבור תהליך כדי להעביר את המסרים הללו בצורה ברורה ונקיה לסביבה. יכול להיות שנצטרך עזרה של גבר תומך בתהליך כזה. לפעמים צריך לחוות אמון ובטחון, כדי להעז לצאת החוצה. יחד עם זאת, הצעד החוצה מההסתרה, ההקטנה והצמצום העצמי – הוא שלנו.

גברים רבים לא מבינים בכלל מהי החוויה הנשית, וזה חלק מהבעיה. אנחנו יכולות לקבל השראה מנשים אמיצות כמו ג'יזל וטאיסיה, ולהעז לבטא את עצמנו. לספר את הסיפור שלנו במקום ובזמן הנכון. לעמוד על שלנו, היכן שבטוח לנו לעשות זאת, ולחוות את ההעצמה שנובעת מכך.

גבריים אחראיים במידה שווה במצב הזה, וגם הם יכולים להוביל שינוי. עליהם להבין שהם חיים עם מישהי ששונה מהם באופן משמעותי. יעזור אם הם יבינו שיש לנו נקודות רגישות רבות שהם כלל לא מודעים אליהן. לכן, אם אישה מביעה כאב, קושי או אי נוחות – זה המקום להיות רגישים אליה. זו הזדמנות ללמוד על האשה שלצדך, להקשיב לה ולהבין אותה טוב יותר.

אז מהם השינויים שגברים ונשים יכולים לעשות, כדי ליצור חברה בטוחה יותר לכולנו?

השינוי שגברים צריכים לעשות: הגנה ויוזמה

גברים התייחסו לנשים כאל משוגעות במשך תקופה כל כך ארוכה, שרובנו הפנמנו את זה ומתייחסות כך גם כלפי עצמנו. אז, נשים וגברים כאחד – שימו לב לרגשות שלכם ואחד של השנייה.

גברים – שימו לב לרגשות ולתחושות של נשים. שם נמצא המפתח להפוך אותן לשמחות ומסופקות במחיצתכם; הקשיבו למילים שלהן וגם לשפת הגוף. העדיפו תמיד את המעשה שיגרום לאישה להרגיש בטוחה יותר, גם אם הוא נראה פחות נועז או גברי בסטנדרט הישן. רוב הנשים בימינו יודעות להעריך את זה, וגם יזמינו אתכם להיות יותר חופשיים ונועזים כשהן יהיו מוכנות לכך.

שימו לב לרגשות של עצמכם, לחרדה ולפחד שנמצאים מאחורי הכעס, לחוסר האונים והכאב שעומדים מאחורי הזעם. דברו על הרגשות הללו עם גברים אחרים, לכן לפתור אותם לפני שאתם הופכים להר געש מבעבע. כך תוכלו להגיע אל האישה שלכם כשאתם רגועים ומאוזנים, וגם להיעזר בה כדי להגיע לתובנות לגבי המשך הדרך שלכם.

השינוי שנשים צריכות לעשות: תקשורת ישירה

תקשורת ישירה היא תקשורת נשית ברורה, שמבטאת חוויות, רגשות, צרכים ורצונות ללא בושה. אף אחד לא יודע לקרוא מחשבות: אנחנו צריכות ללמוד לתקשר את החוויה הפנימית שלנו עם העולם.

נשים – היו מודעות לחוסר ההבנה של גברים את החוויה הנשית. חימלו להם על הדלות התקשורתית והרגשית שבה הם גדלו, והמשיכו הלאה רק עם גבר שמוכן לקחת אחריות, ללמוד ולהתמסר. מגיע לכן הכי טוב, וכדי לבנות עולם חדש של אהבה וחיבור נעים צריך שניים שמוכנים להתבונן באומץ במציאות הרגשית ולפעול כדי לשפר אותה, להביא ריפוי והרמוניה למקומות שמבקשים זאת.

שימו לב לרגשות של עצמכן, לאיתותים ולאינסטינקטים. פנו לקבלת תמיכה ועזרה אם צריך, כי לפעמים קול חיצוני שאומר לך שאת לא משוגעת הוא מה שנדרש כדי לצאת ממעגל של אימה ולהמשיך הלאה, עם הגבר או בלעדיו.

שלום בין המינים כמפתח לשינוי

כנשים שנפגעו מגברים, לעיתים קל לנו לחשוב שאנחנו לא זקוקות להם. להתעטף בשיריון, וללכת לעשות הכל לבד. אבל האמת היא, שגם אם אנחנו יכולות לעשות הכל, וכל מה שגברים עושים – עדיין טוב ונעים יותר ביחד. עדיין, ההשתבללות המתגוננת היא תגובה לכאב ולטראומה, ולא התנהגות שבאמת נעימה ומיטיבה איתנו. הריפוי שלנו יצטרך בשלב מסוים, אחרי שלמדנו את העוצמה שלנו לבד, לכלול השטת יד אל הצד השני. לכלול למידה מחודשת של דברים כמו פתיחות, אמון, שיתוף פעולה, ושותפות בין שונים. בשותפות כזאת, כל אחד מהשותפים, וכל אחד מהמינים, יוכל להישען על החוזקות היחודיות שלו. כך אפשר ליצור שלם, שגדול מסך חלקיו.

מפתחות לשלום בין המינים במסע הגיבורה

במסע הגיבורה, לרוב יהיה גיבור שעובר מסע מקביל לשל הגיבורה. הם זקוקים זה לזו למען ההתפתחות שלהם, ולצורך מסע מוצלח ומספק. הם תומכים זה בזו, ויחדיו מצליחים ליצור חיים חדשים ועולם הרמוני, אוהב ושלם יותר. התמיכה ההדדית בין המינים נוכחת יותר במסע הגיבורה מאשר במסע הגיבור. היא מובילה לתוצאה הרמונית יותר. בעוד ישנם מסעות גיבור רבים שמסתיימים בהפסד מוחץ של צד שלא ברור אם זה בכלל מגיע לו, מסעות הגיבורה מובילים לחיבורים עמוקים יותר בין קבוצות שונות בעולם ומרחבים שונים בו. אם גורם מסוים צריך להיות מושמד, זה רק כי הוא הביע איום עקבי על החיבורים הללו, באופן שלא ניתן היה לפתור אחרת.

הגישה ההרמונית יותר נשענת על שיתוף פעולה. במסגרתה יש שימוש באלימות רק לצורך הגנה ורק כאשר זה הכרחי. זוהי גישה שמאפשרת ריפוי, תיקון ובטחון לכל מי שרוצה לקחת חלק בעולם המבוסס על אהבה, תמיכה, והתחשבות הדדית. הגישה הזאת, שמתבטאת במסע הגיבורה (או במסעות גיבור שיש בהם גיבורה תומכת, אך שהסיפור שלה פחות מפורט), מציגה סיפור חדש, שבעיני כולנו יכולות ויכולים לקבל ממנו השראה ולחיות לאורו.

חברה שמבוססת על הסיפור הזה – תהפוך בעיני את האלימות נגד נשים מתופעה נפוצה, לאירועים נדירים ומזעזעים. אם הם יקרו, לעיתים נדירות, הם רק יזכירו לכולם את החשיבות של הריפוי, התמיכה, וההתחשבות ההדדית בין המינים.

The post אלימות נגד נשים: התמודדות וריפוי appeared first on המסע הנשי.

~מכאן ספוילרים לסדרה~

גיבורי וגיבורות הסדרה הם השורדים. הם אלה שהצליחו לשרוד את ההרס של העולם. ככאלה, הם ממשיכים לשרוד על הרכבת שמקיפה אותו ומתנהלת בנוקשות מחושבת. הם שורדים, אבל מתחילים לרצות יותר מרק הישרדות… למצוא ריפוי, משמעות וצדק, גם במחיר שלא יאמן. אנשי הזנב מחוברים יחד בשייכות של מתמודדים. הם מוכנים להקריב הכל כדי להגן על חבריהם ולזכות בהזדמנות לחיים הוגנים יותר ולהמשכיות. המאבק שלהם מצליח בסופו של דבר, גם אם חלקם משלמים בבריאותם או בחייהם. אתייחס לגיבורות השונות בסנוופירסר – רות׳, ג׳וזי, אודרי ומלאני. אכלול גם את הדור הבא – אלכס ואל-ג'יי – ואת התהליך שהן עוברות בעונות השונות של הסדרה.

מנהיגות נשית על רכבת הקרח

מלאני – מטרגדיה נשית למסע העצמה

מלאני היא המנהיגה החשאית של הרכבת. היא מקבלת את כל ההחלטות הקשות ולא זוכה לקרדיט עבור ההצלחות והתעוזה שלה.

אנחנו מגלים אותה כשילוב של דיקטטורית קרת לב ומדענית אמיצה. היא מוכנה לעשות הכל עבור האנושות – גם לוותר על המצפון ועל הנשמה שלה.

מלאני היא מהנדסת – לא פוליטיקאית. כשמוטל עליה לנהל את שארית הפליטה של האנושות, היא מוצאת את עצמה מתנהלת לפי החוקים שנכתבו לפניה. לאחר מכן, היא טוענת שלא הייתה לה ברירה אחרת.

במידת מה אפשר לומר שזה נכון. היא נדחקה למצב קצה. לכן, הסדרה עושה עמה חסד ושמה אותה על מסלול של ׳מסע העצמה׳, שבו היא עוברת מצב של תרדמה ממושכת וכמו ׳חוזרת מהמתים׳ עם יכולת להתבונן בעיניים להתנהגות העבר שלה ולקבל החלטות ממקום מודע. מלאני של העונה הראשונה היא גיבורה טרגית, שנדחקת לתפקיד ׳הרשעית׳ בסיפור. היא עושה זאת תוך כדי סבל והתנגדות גדולה. היא נושאת על ליבה את האשמה על הכאב שנגרם באשמתה. כך, היא מוכנה למסע הגאולה שלה שמגיע בעונה השנייה. מלאני המנוסה יותר מוכנה שוב לסכן את חייה למען האנושות. הפעם היא לא עושה את זה על גבו של אף אחד. היא כבר לא מבקשת מאחרים לכאוב למען הדברים שהיא מאמינה בהם, אלא יוצאת לבד אל הקור למען הדרך שהיא רואה.

בעונה השלישית, אנחנו מגלים שהיא בילתה חצי שנה בתרדמה לסירוגין בתוך קרון זעיר. ממש כמו שלגיה בארון הזכוכית שלה, היא מוגנת עד שהיא זוכה להתעורר במפגש מחודש עם אהוביה ועם הרכבת שבנתה. אחרי ההתעוררות הזאת היא מקבלת החלטות מתוך נאמנות לערכים חדשים.

עדיין העדיפות הראשונה שלה היא הצלת האנושות. עם זאת, היא מחליפה שקר באמת, וקבלת החלטות חד-צדדית בשיתוף פעולה. הערכים החדשים נלמדו בדרך הקשה של השקר והבדידות שהיא הלכה בה לאורך שנים.

הדרך החדשה של מלאני מובילה את הרכבת לראשונה מתוך אמת ויושרה. היא יוצרת חיים חדשים עבור כל הנוסעים עליה.

אודרי – מסע אפי מול יריב גברי (מסע גיבורה)

אודרי, המרפאת ואמנית המופע של הרכבת, משלבת חיבור לגוף ולאסתטיקה עם חיבור רגשי וחברתי לסובבים אותה. היא לוקחת תפקיד של הנהגה במהלך המרד ופועלת כדי לאפשר לא רק ריפוי אישי, אלא ריפוי קולקטיבי. עם זאת, כשג׳וזף ווילפורד, ה׳אקס המתעלל׳ שלה חוזר לתמונה, נפתחים אצלה פצעים. אלה פצעים שאין לה יכולת להכיל ולנהל.

היא בטוחה ביכולת שלה לעמוד מולו בעזרת היכולות הרבות שלה, אבל מפספסת את העובדה שמשהו בבסיס הרוחני והמוסרי של העשייה שלה מעורער. היא פועלת למען אנשים, למען ריפוי, אבל אין לה חזון רחב יותר לעתיד הרכבת והאנושות. אם היעד הוא עונג וחוויה טובה, אולי כל דרך מתאימה כדי להגיע אליו? אולי גם הדחקה, תוקפנות וכוחנות יכולים לשמש כדי להגיע למטרה? ולמה לא לנסות את הדרך הזאת, רק כדי לוודא?

הקשר בין אודרי לווילפורד הוא קשר טראומטי. הוא נוגע בעצבים הבסיסיים ביותר שלה, כאלה שקשורים לחיים ומוות. החיבור המחודש ביניהם מתרחש כאשר הם נזכרים בסצנה בו ווילפורד כמעט והביא למותה – ואז הציל אותה. ההתקשרות שנוצרת במצב של הצלה כזה היא עוצמתית מאד, ומרגישה הישרדותית. כפי שאודרי מיטיבה לתאר: ׳אני מחוברת אליו באופן עמוק יותר מאשר לכל אדם אחר׳.

קל לבלבל את החיבור העמוק הזה עם אהבה. למעשה מדובר במה שמכונה גם ׳תסמונת שטוקהולם׳ או ׳התקשרות אמביוולנטית׳: כאשר ישנו אדם מסוכן בחדר, המקום הבטוח ביותר להיות בו הוא קרוב אליו, חוסה בצילו.

יש שם אהבה, אך היא אינה הבסיס לקשר. הבסיס הוא פחד, ולכן הקשר מבוסס על משחקי שליטה שמופנים הן אחד כלפי בשנייה והן כלפי חוץ. כשווילפורד מאבד את כוחו הפוליטי אודרי מואסת בו. כשהבטחון שהוא יכול לספק לה נעלם, והפחד אישית ממנו לא רלוונטי יותר. אז היא נזרקת לתחתית, פוגשת את הכאב ותחושת הדיספוריה שעומדת מאחורי התקשרות כל כך הרסנית.

גיבורה אפית

למרבה המזל, אודרי היא גיבורה אפית. היא יצאה לדרך לאחר שכבר יצרה מספיק מערכות יחסים תומכות. המניע שלה היה חיבור לתשוקה שלה ליצור ולרפא את שוכני הרכבת, ברמה האישית והקולקטיבית. החיבורים הללו חזקים דיו כדי שבס תהיה שם עבורה כשהיא נופלת. בס תזכיר לה את הייעוד והתשוקה שהניעו אותה מלכתחילה: התפקיד שלה כמרפאת שלא מספק בטחון מוחלט, אבל יש בו אהבה, נתינה ויצירה.

כשהיא מתאהבת בבס השתיים נמצאות במקום שיוויוני. שתיהן פגיעות, תומכות אחת בשנייה. הן גם חזקות ועוצמתיות בתפקיד שהן ממלאות ברכבת וביכולת שלהן להוביל שינוי. אודרי חוזרת להופיע בקרון הלילה וממשיכה להחזיק תקווה לריפוי עבור נוסעי הרכבת. היא מחברת אותם סביב הרצון המשותף לפתור את פצעי העבר ולהמשיך לחיות במציאות הקשה שנוצרה. היא מביאה יופי ואור. היצירה שלה מראה שגם בתנאים מורכבים אפשר להתעלות מעבר להישרדות ולשאוף לחוויה נעימה ומענגת. השאיפה לעונג היא בטוחה בתוך מסגרת וגבולות, שנותנים לעונג הזה משמעות עמוקה יותר. הגבולות מיוצגים גם דרך החזרה של בס לתפקיד המשטרתי שלה ולמדים של שומרי הסדר.

ווילפורד מייצג הישרדות. ההישרדות מגיעה מתוך סדר יציב ובטחון. הבטחון נרכש במחיר של כל מה שמעבר להישרדות: כבוד עצמי, ערכים, יצירה, וקשר אותנטי.

ג'וזי – מסע הגיבורה לריפוי והחלמה – מסע אפי מול יריבה נשית

האישה שהלכה הכי רחוק למען הדברים שמעבר להישרדות גרידא, היא ג׳וזי. היא הקריבה את שלמות גופה וסיכנה את חייה על מנת לאפשר למורדים לבצע הפיכה ברכבת.

כשהיא שורדת את המאבק שלה מול מלאני, הפציעות שלה קשות מאד. היא נכנסת לתהליך מורכב של שיקום. אם מלאני מראה לנו איך העולם הערכי והמוסרי שלנו עלול להיפגע בנסיבות טראומתיות, ואודרי מראה לנו את ההשפעה שלהן על היקשרות ומערכות יחסים, ג׳וזי מציגה את תהליך השיקום הפיזי המורכב שנדרש לאחר פגיעה שלא בהכרח אפשר להשתקם ממנה באופן מלא. היא מציגה לנו אובדן של דברים שאי אפשר להחזיר. בנוסף, היא מראה רכישה של עוצמות ויכולות שלא הייתה דרך אחרת להגיע אליהן, אלא דרך צמיחה פוסט טראומטית.

אחרי השחרור של הסדר העריץ של מלאני, עדיין אין סדר בריא. תושבי סנוופירסר צריכים ללכת ׳40 שנה במדבר׳ של כאוס, סכנה ופחד. רבים מהם, כמו בני ישראל, מתגעגעים אל ׳סיר הבשר׳ של ווילפורד ורוצים לחזור למצרים. אפשר להבין אותם – המסע דרך המרחב הלא-נודע הוא מאיים ומעורר חרדה. סדר חיצוני הוא חלק מהדרך של הנפש שלנו לשמור על שלווה ולשים בצד את הרגשות המאיימים. היעדרו פותח תיבת פנדורה של כאב וקושי. מי שלא מוכן לפגוש את הכאב הזה, מבקש מיד לחזור אל הסדר הישן. מולם, מי שמתמודד עם הכאב באופן ישיר יודע שאי אפשר ללכת אחורה.

התמודדות עם כאב פיזי

ג׳וזי פוגשת את הכאב הפיזי בתהליך השיקום של כוויות הקור החמורות שהיא ספגה. היא לומדת איך להתמודד איתו דרך החצנה במקום הפנמה שלו. הריפוי מגיע דרך שחרור רגשי ושליטה במוקד תשומת הלב שלה. התהליך ארוך וכואב, אך בסופו יש מתנה – יכולת על-אנושית להתמודד עם הקור. זהו אותו קור שפצע אותה; כך מי שמתמודדת עם טראומה ועוברת תהליך של ריפוי, זוכה בכוחות מיוחדים דווקא בתחומים שנפגעו וכאבו הכי הרבה.

הצמיחה הפוסט-טראומטית לא מבטיחה להחזיר את מה שאבד. היד של ג׳וזי שלא תוכל לגדול מחדש, אך היא מספקת במקום זאת יכולות כוחות אחרים שמסייעים לפרט ולקהילה בתקופות של קושי.

ככה ג׳וזי מוצאת מחדש את היעוד שלה. היא מסייעת לפלג הדמוקרטי ברכבת דרך חיבור בין המרחב המוגן למרחב החיצוני המסוכן. מתוך כך היא זוכה גם לתותבת שכמעט משכיחה מאיתנו את האובדן שהיא חוותה. כך היא מראה שאפשר להתאושש ממצבים קשים בעזרת אמונה, נחישות ואומץ. הרצון של ג׳וזי להמשיך ולתרום לאנשים שיקרים לה מחזיק אותה דרך תקופת השיקום. הוא מוביל לריפוי מוצלח הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות.

רות' – ממסע טרגי למסע העצמה

בעוד כל הפלגים על הרכבת שואפים להישרדות – יש להם גישות שונות להגיע למטרה הזאת. ווילפורד מאמין שסדר הוא הערך העליון. הוא מוכן להקריב כל מטרה וכל תקווה למען שמירה על הסדר שמאפשר לו להתענג באופן הדוניסטי עד החורבן. לאנשים (ונשים) שונות ברכבת יש גישה אחרת. למשל, כזאת שאומרת שהצרכים שנמצאים מעבר להישרדות, הכרחיים על מנת להבטיח הישרדות לאורך זמן.

אחת הנשים שמייצגות את הגישה הזאת היא רות׳ ממחלקת האירוח. היא מתחזקת ביד רמה את האווירה התרבותית ברכבת ומנהלת את היחסים בין הנוסעים.

עבור רות׳, השימוש בכוס היין הנכונה עבור המשקה זוכה להתייחסות של חשיבות תהומית. אותה חשיבות שאנשי מחלקת החקלאות מייחסים להזנה והתחזוקה השוטפת של משאבי הרכבת.

עבורה, התרבות היא ערך בסיסי שמייצג משהו נשגב יותר מסדר – איזון שיש בו גם מעט כאוס. כזה שמאפשר יופי, התעלות, השראה; כזה שאפשר להתכנס סביבו ולשאוב ממנו כוח בזמנים קשים. כפי שהמדע של מלאני מספק תקווה ברמה החומרית, התרבות של רות׳ (וגם אודרי) מספקת תקווה ברמה הרגשית… תקווה לסיכוי לקיים חברה אנושית משגשגת, שלווה ובריאה. התרבות היא ההיבט המפותח של השאיפה לסדר. זהו סדר שיש בו הרמוני ומקום לביטוי אינדיווידואלי, במסגרת גבולות שמגנות על החברה.

רות׳ מתחילה את הסדרה במסע טרגי. היא דמות אכזרית שקוטעת את הידיים של מתנגדי הסדר לפקודתה של חברתה, בתקווה שהיא ממלאת את פקודותיו של מר ווילפורד.

היא נאחזת בתקווה שווילפורד קיים ומוכנה להוציא את מלאני להורג על כך ששיקרה לה. עם זאת, במקביל היא ממלאת את תפקידה בנאמנות ודואגת לתושבי הרכבת כמיטב יכולתה.

מסע העצמה

בעונה השנייה, היא מתחילה תהליך התפכחות. אז, היא מוכנה לכפר על הפשעים שלה דרך נאמנות חד משמעית למורדים ולרכבת כולה. היא יוצאת למסע העצמה. תוצאות המסע ייתנו לה את הכח בהמשך להיות חלק בלתי נפרד מהנהגת הרכבת החדשה. כדי להגיע לשם, היא עוברת תקופת ׳תרדמה׳ בקור, כמו מלאני. התקופה הזאת, כמו פרפר בתוך גולם, מאפשרת לה לעבור טרנספורמציה ולבקוע כחברה שווה בצוות המוביל של הדרכים הדמוקרטיות וההוגנות. כשהיא נותרת כמנהיגת המחתרת, האכפתיות שלה כלפי הנוסעים מספקת אלטרנטיבה לרודנות של ווילפורד. היא מפיחה תקווה באנשים ומכינה את השטח להשתלטות מחודשת. היא הלב של הרכבת, תיאור שמתאים לנטייה הרגשית שלה. היא מזילה דמעות לעיתים קרובות וכך עוברת את התהליך שבו היא מבינה את חומרת מעשיה בעונה הראשונה, ומתמודדת ברוח איתנה עם כל השינויים והאתגרים.

הגישה ששואפת לדברים שמעבר להישרדות עשתה אינטגרציה לרצון לשרוד. היא לא וויתרה עליו, אלא מאפשרת לו להתקיים לצד האמונה בכוחן של מערכות יחסים, אמונה וחופש. כשההישרדות האישית אינה הפוקוס המידי, כי ברור ששווה להקריב אותה למען דברים חשובים יותר, ניתן לקיים חברה שמבוססת על אכפתיות וקרבה גם בתנאים לא פשוטים.

כל אחת מהגיבורות שלנו מבינה את זה בזמן שלה. יחד הן מראות לנו פנים שונות של הדרך להתמודד עם טראומה מתמשכת ולצאת מחוזקות. על סנוופירסר, על כל קרונותיה, או מחוץ לה…

עבור רות׳, הרצון שלה להיות משמעותית ולתרום לחבריה למחתרת, גדול מהרצון שלה לשמור על שלמות גופנית. היא מוכנה להקריב את הזרוע שלה (בעונה שלוש פרק שתיים) על מנת לאפשר ללייטון הזדמנות לחבור לרכבת ולהשתלט עליה.

כשווילפורד לוכד אותה, היא מסבירה לו שהוא טועה בדרכו. היא מכריזה שמה שמניע אותה זו אהבה, ובזאת יוצאת ממסע ההעצמה שלה כמנהיגה וחברה שוות ערך בצוות המוביל של הרכבת.

ההישרדות של האנושות ושל חבריה חשובה בעיניה יותר מהחיים שלה. היא מראה את זה גם בפרק הסיום של העונה השנייה. הכח הזה מניע אותה לפעול באומץ ובעוצמה.

אלכס – בין אב רודני לאם נוטשת

אלכס, במסע שלה מהאב (המאמץ) הרודני לאמא (הנוטשת), מהדהדת משהו מהתחושות של רבות מאיתנו.

אמא טבע, שמתבטאת בחיבור לגוף, לאהבה ולאחדות, 'נטשה' אותנו בילדותנו. היא השאירה אותנו בידיים של אבא-תרבות אכזר, שמקבל אלימות כדבר שבשגרה ולא מכיל את הפרספקטיבה הנשית כשווה אליו.

גדלנו תחת ההגנה שלו. מודות לו על שאיפשר לנו לשרוד, ומקווה בתוכנו למשהו אחר. משהו שאנחנו זוכרות בתוכנו, גם אם אין לו פנים ושם.

ציירנו את הדמות של אמא בלילה, בתקווה לפגוש אותה ולהתאחד איתה שוב. גם אם לא ידענו איך זה אפשרי, הנה – היא הגיעה! העולם השתנה ושוב ניתן לחוש באנרגיה הנשית ולשתול זרעים של תרבות חדשה. היא איתנו, אבל אנחנו סקפטיות, רוצות בחיבוק שלה ועדיין חוששות. האם היא תגן עלינו ותבטיח את עתידנו, כפי שהאב האכזר הבטיח לספק עבורנו?

זו שאלה שדורשת ניסיון כדי למצוא תשובה. כפי שאלכס פוגשת את אימה ונותנת לה להיכנס אל ליבה, גם רבות מאיתנו נפגשו עם האנרגיה הנשית ואיפשרו לה להתמיר אותן. אחרי המפגש הזה, אלכס יכולה אולי לנטות לעיתים לפחד ההישרדותי שחיבר אותה לגבריות הישנה, אבל הנאמנות האמיתית שלה נתונה לאם ולדרך התקווה שהיא מטווה.

אלכס מגלה שהיא יכולה להשתמש במתנות שקיבלה מווילפורד גם מבלי להתפתות לצד האפל שלו. המידע שקיבלה ממנו תומך בעצמאות שלה כמהנדסת/נהגת קטר ברכבת הקרח, כי בעזרת הדמות המופנמת של אמא שלה היא יכולה להשתמש בו לטובה. כשהיא מעזה לפגוש את הרגשות שלה ביחס אליו – על כל הסקאלה בין שנאה לאהבה – היכולות שהוא לימד אותה הופכות להיות שלה.

כך גם אנחנו יכולות להיעזר בכלים שלמדנו ופיתחנו בתרבות הגברית. מנגנוני ההתמודדות שעזרו לנו לשרוד בתוכה, יהפכו לכלים שיסייעו לנו לשגשג בחיבור שלנו לנשיות ולתרבות החדשה.

אל ג'יי – הצד האפל של הארוס

אל ג׳יי מייצגת את הצד האפל של הארוס – השאיפה לכח, שמופיעה כשהאנרגיה של החיבור והאהבה מודחקת ולא מודעת; שליטה במשהו היא גם חיבור אליו, שיכול לספק תחושה של אחדות, וכך אל ג׳יי שואפת לשלוט בהכל ובכולם.

היא מוכנה להקריב כל הזדמנות לאהבה ולחיבור אמיתי למען הסיכוי לזכות בכח ובשליטה, שכן לחיבור שבאהבה היא לא מסוגלת להתמסר, ולכן לא מרגישה שלמה בתוכו. רק בעמדת השליטה היא מרגישה בטוחה מספיק בשביל לאפשר לעצמה להרגיש. אל ג׳יי מאמינה שהחיים הם משחק סכום אפס, כפי שהיא אומרת לווילפורד בפרק השני בעונה השלישית, ולכן תמיד מישהו נפגע: במציאות כזאת, אכזריות היא מעלה הכרחית להישרדות ולא חולשה.

התפיסה של אל ג׳יי הופכת אותה לבת ברית טבעית לווילפורד, שמייצג את הקוטב השלילי של האנרגיה הזכרית. לרוב נראה את הגברי השלילי והנקבית השלילית יחדיו, משתפים פעולה ביצירה של נתקים מזיקים וחיבורים מסוכנים, כעובר משותף של אימה. אוז הוא בן הזוג שלה שהיא נתמכת בו ברגעי משבר, אך הוא משמש קודם כל כדי לענות על הצרכים האנושיים שלה בהגנה ובקרבה, ורק לאחר מכן כבן זוג ואדם שהיא בקשר אישי איתו. לכן, כאשר היא מאבדת שליטה עליו היא מוכנה לאיים על חייו (בפרק התשיעי בעונה השלישית).

לאחר המעשה הזה, אוז מבין שהקשר איתה הרסני, קצת כמו הקשר שהוא זוכר מילדותו שהיה לאימו עם גבר אלים. הוא נמצא במסלול של שיקום ומותיר אותה על הרכבת כשהוא יוצא לחיים חדשים עם לייטון על האדמה.

המוות שלה בסוף הסדרה, כשהיא מנסה למצוא נחמה בעין התותבת של אביה, מראה שלגישה שלה לא נותר מקום על הרכבת. בין אם היא בוחרת להישאר או לרדת, השאיפה לכח נותרת ריקה מתוכן כשבסוף הדרך כולם מחפשים אמת, קירבה ואהבה. ללא בני ברית אי אפשר לשרוד על רכבת הקרי וגם לא לצאת למסע גיבורה מוצלח, והכוחנות מובילה תמיד לטרגדיה.

מה המקום של מדע בתהליך קבלת החלטות?

במלחמה שבסוף העונה השלישית של הסדרה, כל אחד מהצדדים בטוח שהמדע עומד לצידו, ומסתבר שלא די בנתונים ובמספרים כדי לקבל החלטה: בסופו של דבר הגורם האנושי אינו ניתן לרדוקציה.

הדרך היחידה היא לתת לכל אחד ואחת לפעול לפי צו ליבה – לפרש את הנתונים ולקבל החלטה מנקודת מבט סובייקטיבית ואישית.

הגישה הזאת מתאפשרת רק תחת מספר תנאים:

1. אמירת אמת ושקיפות של נתונים

2. יחסים טובים בין הכוחות המובילים, תוך נטרול גורמים שמתנגדים לדמוקרטיה

3. מנגנון שמאפשר לכל אחד ואחת להחליט מבלי לגרור את הצד השני למשחק סכום-אפס

לפי סולם התודעה של ד"ר הוקינס, זוהי גישה שמשקפת גם את המעבר מאזור ה-400 (Reason) ל-500 (Love).

כששני הצדדים כוללים גיבורים וגיבורות ששבעים ממלחמות ושכבר עברו את התהליך האישי שלהם לגבי ההשלכות של כוחנות ודיקטטורה, הפתרון מצליח להגיע, וזהו מפתח לשלום פנימי וחיצוני; כוחות שלא יכולים לשתף פעולה, כדוגמת ווילפורד, מסולקים מהרכבת על מנת להגן על כל השאר. ההגנה היא לא לצורך הישרדות גרידה, אלא לצורך שימור המערך החברתי והפוליטי שמאפשר חופש ואוטונומיה לפרט. לא ניתן להכחיד את הכוחות הללו, שכן הם חלק מהמנגנון שאיפשר את ההישרדות שלנו בעבר, אך ניתן לקוות שאפשר לבודד אותם, לשמור עליהם תחת שליטה ולשאוף ליום בו לא יהיה בהם צורך.

בתקווה, נוכל להחיל את הכללים הללו גם לחיינו ולהימנע מאפוקליפסה כמו זו שמתוארת בסדרה.

לעיתים יש צורך לחזור על שיעורים קשים כדי ללמוד אותם עד הסוף – אך דרך המידע והריפוי שעובר באמנות, אפשר לעיתים גם להימנע מכך, ולעבור את התהליך ברמה הרגשית והמנטלית, במקום להיתקל בחוויה קשה באופן ממשי. סדרות פוסט אפוקליפטיות יכולות לסייע לנו בכך כקולקטיב, ולהצעיד אותנו ברמה הפנימית על דרך של אחריות הדדית, שקיפות ושיתוף פעולה.

The post על רכבת הקרח: Snowpiercer והמופעים של טראומה קולקטיבית appeared first on המסע הנשי.

בתקופה של טראומה לאומית, החשיפה לאירועים טראומטיים, ולכן עם השכיחות של סימפטומים פוסט-טראומטיים, גדולה מהרגיל. הדבר הראשון שחשוב לזכור בהקשר הזה, הוא שתופעות פוסט-טראומטיות הן דבר נורמלי. אלה תופעות קוגניטיביות, רגשיות ופיזיולוגיות שקשורות לטראומה, לאחר החשיפה אליה. תגובות נורמליות בתקופה הראשונית לאחר החשיפה לאירוע מורכב כוללות סיוטים, פלשבקים, עוררות גבוהה, חרדה וכדומה. עם זאת, כדאי למצוא הזדמנויות לספר את סיפור הטראומה בסביבה מוגנת. לאחר מכן ניתן להביע את הכאבים שקשורים אליו, ולחזור לשגרת חיים ותפקוד בצורה סבלנית וקשובה. הצעדים הללו יוכלו לסייע בעיבוד הזכרון הטראומטי. כך ניתן לעזור לו להפוך להיות חלק אינטגרלי, אולי כואב, אבל גם מעצים, בסיפור חיינו.

אז איך אפשר לבצע את שלושת הצעדים הבסיסיים הללו בצורה איכותית ויעילה ככל האפשר?

כלים בסיסיים להתמודדות עם פוסט טראומה

חשוב לשים לב במידה ועבר חודש ויותר מאירוע טראומטי, ואתם עדיין מרגישים את התופעות שתוארו מעלה. לחלופין, אם ישנן תופעות אחרות שקשורות לאירוע הטראומטי, ייתכן ותרצו להקדיש תשומת לב ומשאבים לתהליך הריפוי שלכם. זה תהליך אפשרי, אבל קשה ולא פשוט, שדורש אומץ, מסירות ואמונה. אז מאיפה להתחיל?

להגיע למקום בטוח.

לפני שתוכלו לעבד בצורה מלאה את החוויה הטראומטית שעברתם, עליכם לצאת מכלל סכנה. במידה ואתם מתקשים בעיבוד החוויה, כדאי לשאול את עצמכם – האם אני מרגיש בטוח בסביבה שבה אני חי? האם אני בטוח פיזית, רגשית, חברתית? במידה והתשובה היא לא, חשוב לקחת צעדים ליצירת שינוי. כדאי לרוב שאלה יהיו צעדים שקולים ומתונים. צעדים קיצוניים עלולים להעצים את חוויית הסכנה במקום לצמצם אותה.

למשל, אם אתה משרת עדיין בצבא בתפקיד קרבי, ייתכן ותחוש לא בטוח פיזית. זה מצב מציאותי, אם אתה עלול להיות מוקפץ לאירוע שיהיה דומה לחוויה הטראומטית שחווית. במצב כזה, כדאי להתייעץ עם גורמים פיקודיים ועם קב"ן כדי להבין כיצד ניתן לסייע לך.

אם אין לך מקום בו תוכלי לבכות, להתפרק ולצעוק כשיש לך צורך בכך, ייתכן ותרגישי לא בטוחה מבחינה רגשית. כדאי שתוכלי לעשות זאת בלי שמישהו ייבהל, יילחץ או יגיב בצורה לא מאוזנת. בתהליך הריפוי, חשוב למצוא סביבה תומכת להבעת רגשות. מדובר בסטינג טיפולי או במקום פיזי בו תרגישו בטוחים להביע את עצמכם כך שתוכלו להרגיש שחרור. אפשרות נוספת היא לדבר עם בני הבית שלכם. לעיתים כדאי לבדוק אפשרות שהם ירגישו בנח עם הצורך שלכם. למשל, להגיע להבנה שתלכו לבכות בחדר כשאתם מוצפים. אפשר שתצאו לריצה או הליכה כדי להוציא כעסים, תצעקו אל כרית וכדומה. תהליכים כאלה יכולים לסייע לך להרגיש בטוחה מבחינה רגשית.

אם אתם נמצאים בסביבה חברתית שלוחצת עליכם בעוצמה רבה מדי "להמשיך הלאה"… שלא פתוחה לשמוע על החוויה שעברתם… או מוקפים באנשים שקשה להם מדי להתמודד עם הרגשות שעולים בכם בעקבות החוויה הטראומטית… יתכן שתרגישו לא בטוחים מבחינה חברתית. במצב כזה, ייתכן וכדאי למצוא גורם טיפולי או מסגרת חברתית שיש בה פתיחות לחוויות שלכם. אולי כדאי להכניס למעגל החברתי שלכם אנשים עם יכולת הכלה משמעותית יותר. סביבה חברתית שתתמוך בכם יותר, לצד עזרה מקצועית מתאימה, יכולה לעזור לכם להרגיש בטוחים יותר מבחינה חברתית.

לספר את סיפור הטראומה בצורה מודעת ונשלטת.

לאחר כל חוויה שאנחנו חווים, יש חלק בנו שרוצה לספר את הסיפור שלה. אפשר לספר את הסיפור הזה לעצמנו, או למישהו שקרוב אלינו. הסידור של החוויה בתור סיפור הוא חלק מהעיבוד שלה במח. העיבוד הזה הופך אותה ממשהו שכאילו מתרחש בהווה, למשהו שקרה בעבר. כשאנחנו מספרים את הסיפור, לעיתים יצופו רגשות שקשורים אליו. לעיתים נבין שעלינו לבצע, או לא לבצע, פעולות מסוימות. 

החלק במח שמשוייך לאחסון חוויות כזכרונות נקרא היפוקמפוס. הוא אחד החלקים במח שנמצא קשר עקבי בינו לבין היבטים שונים של תגובה לאירועים טראומטיים. אותו חלק במח אחראי גם על ניווט במרחב. ייתכן והוא עוזר לנו לספר סיפורים על התנועה שלנו בזמן. איך הגענו מנקודה א', לנקודה ב', כפי שהוא מסייע לניווט במרחב באופן דומה.

האם סיפרתם כבר את סיפור הטראומה, לפחות לעצמכם (למשל בכתב)? אם לא, יכול להיות שאתם עדיין חיים כאילו הוא לא נגמר. יכול להיות שהסכנה חלפה – ואתם מגיבים כאילו היא עדיין ישנה. מהסיבה הזאת, הסיפור של סיפור הטראומה הוא חלק חשוב ובלתי נפרד כמעט מכל מסע החלמה. אז אם ווידאתם שאתם במקום בטוח, כדאי למצוא בה את הדרך לגעת בסיפור הזה. אפשר לעשות את זה בכתיבה או אמנות. אפשרי לספר לאדם קרוב. אפשר למצוא גורם טיפולי שמתמחה בכך.

מה לעשות אם אתם תומכים באדם שמספר סיפור טראומטי, או רוצים לדעת לספר את שלכם?

לסיפור טראומטי מרפא יש מבנה שמזכיר את המבנה של מסע הגיבור או הגיבורה.

הוא מתחיל במקום בטוח – מקום שהיה לפני הטראומה, ובו העולם "התנהל כרגיל", והכל הרגיש לשורה.

הוא נע אל תוך הכאוס – האירוע הטראומטי מתחיל, והכל התהפך. בשלב זה, חשוב לשים דגש על אמפתיה. היא באה לצד התבוננות חיובית ולא שיפוטית ככל האפשר על התנהלות המספר כגיבור הסיפור. למשל, לזהות כיצד הוא עשה או היא עשתה כמיטב יכולתם, וכך הצליחו להציל את חייהם. לצד זאת, אין זה המקום לשקוע לפרטי-פרטים המציפים בכאב. הסיפור עצמו הוא לא השלב האחרון בריפוי. יהיה זמן לפגוש את הכאבים כולם בשלב מאוחר יותר.

והוא מסתיים במקום בטוח – חשוב לספר את הסיפור עד הנקודה בה הגיבור או הגיבורה מרגישים בטחון. לא לעצוק לפני שהם עומדים שוב על אדמה יציבה. כשהחיים חוזרים למסלולם, ניתן לצפות את מהלכם, ואפשר, ככל הניתן, לנשום.

מה עושים לאחר שסיפרתם את הסיפור?

אם הסיפור סופר כמו שצריך, סיכוי טוב שתרגישו הקלה.

תרגישו שמשהו בתוככם מחובר יותר להווה, ושברמה הקוגניטיבית, אתם מבינים שהסכנה תמה.

ההבנה הזאת מובילה לרגיעה משמעותית. לעיתים קרובות היא תומכת מאד בחזרה לתפקוד, אבל היא אינה סוף הדרך.

ייתכן ואף סביר שעדיין יהיו צעדים מעשיים שתמצאו את עצמכם נמנעים מהם. תרגישו שהם מציפים בתוככם כאב גדול מדי. לצד זאת, ייתכן ואף סביר שתרגישו לעיתים מוצפים ברגשות שקשורים לטראומה. למשל, תרגישו כאב וסכנה, למרות שאתם יודעים שהאירוע חלף. לשתי התופעות האלה אתייחס בהמשך המאמר.

איך מבצעים את השלב הזה במקרה של פוסט-טראומה מורכבת?

גם במקרה של פוסט-טראומה מורכבת, כדאי לספר את סיפור הטראומה. חשוב לעשות את זה בצורה מוחזקת, ועדיף עם תמיכה מקצועית.

אמנם הסיפור הוא מורכב יותר, אבל עצם המיקום שלו על ציר הזמן משמעותית. הצבעה על המעורבים וכדומה, יכולה לסייע בהפחתת תחושת הסכנה והדריכות היומיומית.

עם זאת, מדובר בתהליך מורכב יותר. ראשית, יתכן וישנו מספר גדול יחסית של אירועים טראומטיים. אולי תרגישו צורך לשתף בהם באופן הדרגתי, אחרי בנייה של שכבות נוספות של בטחון ויציבות.

שנית, במקרים של פוסט טראומה מורכבת, מעבר לסיפור הטראומה, יש גם סיפורים תשתיתיים יותר. מי אני, מהן מערכות יחסים, מי הם גברים/נשים וכולי – אלו גם סיפורים. יתכן והם הושפעו מהתקופה הטראומטית.

לכן, ההתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת כוללת לעיתים סדרה של גלים מפתיעים שבמסגרתם חוויית הסכנה העוצמתית חוזרת. מהסיבה הזאת, יתכן והתהליך יהיה ארוך ומורכב יותר מאשר בפוסט-טראומה רגילה. הוא יכלול חזרה על השלבים בהקשרים ובשלבים שונים, וכל חזרה תיצור ריפוי משמעותי, שישפר את חוויית החיים שלכם בצורה הדרגתית.

התמודדות עם מה שמפחיד אותי – במקביל להבעת הכאב.

לאחר הסיפור של הסיפור הטראומטי, ניתן לתאר את המשך תהליך ההחלמה בתנועה בין שני גורמים:

חזרה הדרגתית לתפקוד מלא

הפרעת דחק פוסט-טראומטית כוללת בתוכה הימנעות מאירועים שמזכירים לנו את האירוע הטראומטי. רעשים חזקים, ריחות מסוימים, דינמיקות במערכות יחסים ועוד – עלולות להזכיר לנו את האירוע, ולהציף אותנו ברגשות שקשה לנו להתמודד איתם.

לכן, חשוב לזהות את ההימנעויות שלנו, את ה-"טריגרים" שמעוררים אותן, ואת מידת הפחד שעולה בנו מולם. אם הפחד הוא ברמה של 9 או 10, סביר להניח שההתמודדות עם הגורם המאיים תסתיים בצורה לא נעימה, ואולי ההימנעות עדיין רלוונטית. עם זאת, אם הפחד הוא ברמה של 3 או 4 למשל, אבל לנסות ולהתמודד איתו.

תהליכים כאלה נעשים גם במסגרת טיפולית, למשל במסגרת טיפול CBT, או טיפול כמו see far CBT, שמשלב בתוכו גם את סיפור האירוע הטראומטי, בצורה יצירתית ומווסתת.

התהליך הזה הוא בכל מקרה הדרגתי ועדין. רצוי לקיים אותו במקביל לתהליך של מגע מודע עם המטענים הרגשיים הכואבים, והבעה שלהם. ככל שנפרק את המטען, ונלמד אף להתיידד עם ההבעה שלו ולהעביר אותה בצורה יותר ויותר נעימה, כך יהיה לנו קל יותר להגמיש את יכולת התפקוד וההתמודדות המעשית שלנו.

הבעת המטענים הרגשיים הפוסט-טראומטיים

אם את או אתה מתמודדים עם פוסט-טראומה, סביר להניח שהמטען הפוסט-טראומטי, הוא הדבר האחרון שאתם רוצים להרגיש. עם זאת, הוא נמצא בגופכם, ועולה מול כל תזכורת קטנה לקיומו. לכן, חלק מתהליך ההחלמה, יכול לכלול פיתוח של האומץ לפגוש אותו בצורה יזומה ומודעת.

עם זאת, אין טעם להציף את המטען הזה בכח. כדאי להתחיל ממה שעולה באופן טבעי ביומיום. את מרגישה חוסר אונים כי קשה לך למצוא תמיכה טיפולית? אתה מרגיש זעם כי מקום העבודה לא מבין את הקושי שלך? אפשר למצוא מקום פרטי ובטוח להביע את המטענים הללו.

ככל שתתרגלו הבעה של מטענים רגשיים, תלמדו שלכל מטען יש התחלה, אמצע, וסוף. לקראת הסוף המטען מרגיש ממש בלתי נסבל, והייאוש גובר – ואבל לאחר מכן הוא משתחרר, והאור חוזר. התובנה הזאת, וכן הניסיון המעשי, עוזרים בהדרגה להתמודד עם מטענים עוצמתיים יותר ויותר.

כמו כן, ככל שתמשיכו בצעדים של התקדמות מעשית והתמודדות עם פחדים, תוכלו לזהות את האומץ והעוצמה שיש לכם. האומץ הזה יסייע גם בהתמודדות עם תנועות פנימיות שמצליחות לגבור עם הימנעות ולהגיע להבעה של מטען, עד תחושה של הקלה.

מטען רגשי הוא סופי – בסוף זה ייגמר! אמנם הסיפור תמיד יהיה חלק מכם ומההיסטוריה שלכם, אבל הוא יכול להפוך גם למקור לעוצמה פנימית, השראה וחוסן, עבורכם ועבור אחרים. בהצלחה!

רבדים נוספים בפוסט טראומה מורכבת

ההתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת כוללת רבדים נוספים, לצד השלבים המתוארים מעלה. אלה הם, בין השאר:

הרובד ההיקשרותי

המתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת סובלים לרוב ממגוון של קשיים במערכות היחסים הקרובות שלהם, אשר לעיתים נמצאים במוקד תהליכי הריפוי. על מנת לחדש את האמון הבינאישי, עליהם להמודד עם דפוסים שכוללים לעיתים אף התקשרות לא מאורגנת. התקשרות כזאת נוצרת כאשר האדם הקרוב ביותר למתמודד, היה גם האדם הפוגע. במצב כזה תהיה מצד אחד שאיפה לשמור על קרבה לאדם הזה, גם כדרך למצוא בטחון מסכנה, ומצד שני רצון להתרחק ולברוח. תחושת הסכנה עלולה לעלותב יחסים קרובים באופן שיקשה לזהות בין סכנה אמיתית למדומה, אלא אם האדם או האשה יעברו תהליך משמעותי כמתואר מעלה, הנוגע לסיפורים שיש להם לגבי מערכות יחסים.

בנוסף, עלולים להופיע פצעים היקשרותיים נוספים, כמו היבטים של חרדה ושל הימנעות בתוך מערכות יחסים. החרדה וההימנעות הן נפרדות מתחושת הסכנה, ונובעות מחוויות "סטנדרטיות" של חודרנות, הזנחה וכדומה במערכות יחסים ראשוניות.

כאשר הרבדים ההקשרותיים של הטראומה צפים ומוכנים לריפוי, חשוב להתמודד איתם במסגרת של מערכות יחסים, ולעיתים בסיוע של גורם טיפולי, שיאפשר ליצור חוויה ראשונית, מחודשת ומרפאת של התקשרות בטוחה.

הרובד ההתפתחותי

טראומה התפתחותית כוללת שלבים בהתפתחות שלא הושלמו בצורה בריאה, בשל האירועים הטראומטיים, לצד שלבים אחרים שנפגעו בדיעבד באירועים הטראומטיים, גם אם קודם לכן היה להם בסיס בריא. מוזמנת לקרוא על זה עוד במאמר שכתבתי בנושא.

התקפי זעם פוסט טראומטיים

התקפי זעם הם תופעה נפוצה גם במקרה של פוסט-טראומה רגילה, אבל לרוב הם יעלו בעוצמה רבה יותר במצב של פוסט-טראומה מורכבת. חשוב לציין שהמתמודדים עם פוסט-טראומה מרגישים לעיתים שאינם שולטים על עצמם במהלך התקף שכזה, ושהם תלויים בהכלה של הסביבה את התופעה על מנת להבין שאינם בסכנה, לצאת ממצב ההתקפה (או הקפאון, או הבריחה) שהם נכנסו אליו, ולהתקדם בתהליך ההחלמה. עם זאת, אם אדם קרוב אליכם מתמודד עם מצב כזה, חשוב, לצד ההכלה, להציב גבולות בסיסיים שיאפשרו בטחון לכם ולסביבה. מתמודדים שמודעים למצבם, יוכלו לשוחח על התקפי הזעם כאשר הם רגועים. הם יוכלו להתנצל על אובדן השליטה, לבקש את העזרה הנדרשת, ולהציב גבולות סבירים להתנהלות שלהם במצב התוקפני הבא.

סיוע לאדם או אשה במהלך התקף זעם פוסט טראומטי

פוסט טראומה היא לא תירוץ לאלימות שפוגעת באחר או מסכנת אותו, אבל היא כן עלולה לכלול התפרצויות של זעם שעוצמתו לא מותאמת לאירוע שעורר אותו. במצב כזה, חשוב לזהות את העובדה שהעוצמה של התוקפנות לא קשורה להווה, להשתדל לקחת את הכעס באופן שאינו אישי, ולהכיל אותו במידת האפשר. חשוב להישאר נוכח, אוהב, להיענות לבקשות של האדם או האישה שמתפרצים, ולהציב גבולות במידה סבירה ושאינה תוקפנית. מול מתמודד או מתמודדת שמודעים לעצמם, הכלה של האירוע תוביל לרגיעה מהירה, להתנצלות, ולשיפור הדרגתי, שכולל החלשה וצמצום של ההתקפים הללו לאורך זמן. לצד זה, אם את או אתה מרגישים בסכנה מאדם פוסט-טראומטי שלא מצליח לווסת את התנהגותו, חשוב גם להגן על עצמכם, ולוודא במידת האפשר שהאדם הסובל ייקבל עזרה מקצועית.

התמודדות אישית עם התקפי זעם פוסט טראומטיים

אם את מתמודדת עם התקפי זעם, חשוב קודם כל לתווך אותם לסביבה הקרובה. חשוב לומר למשל לבן או בת הזוג, שלעיתים משהו שהם יעשו יכול להזכיר לך את הטראומה שעברת, ולגרום לך לחשוב שאת בסכנה. במצב כזה את עלולה לקפוא, לתקוף או לברוח, ותצטרכי את עזרתם כדי להרגע. אפשר להתנצל מראש על כך שהתפרצות כזאת עלולה להתרחש, ולהסביר שבזמן ההתפרצות את "לא עצמך" ולא נמצאת בשליטה. לצד זאת, אם מישהו מצליח להכיל את הזעם שלך, חשוב להפנים את הנוכחות והאהבה הזאת לתוכך. ההפנמה הזאת תאפשר לך לזהות שההתרפצות הייתה קשורה לטראומה – ותציף מטען רגשי להבעה. ככל שתביעי את המטענים הללו, תוכלי לזהות בזמן ההתפרצות את המקום הפגיע בתוכך שננגע, ולבטא אותו בעדינות, מבלי לתקוף.

לסיכום

ראשית, חשוב לציין שהמאמר הזה מיועד להעשרה ותמיכה. הוא לא מחליף טיפול או ייעוץ מקצועי משום סוג. אני ממליצה לכל מתמודד ומתמודדת לפנות לייעוץ רפואי, פסיכולוגי וטיפולי במידת הצורך, על מנת לקבל את עזרה ברמה הגבוהה ביותר.

ועכשיו לעניינו…

מתמודדים – אתם גיבורים! מתמודדות – אתן גיבורות! עצם הבחירה לקום ולהתמודד, לבחור בחיים, לעבור תהליך טיפולי, הן בחירות של גבורה. אתן יכולות לטפוח לעצמכן על השכם! אתם יכולים להאמין בעצמכם, ביכולת לשפר את מצבכם, להתחזק ולהחלים! ההתמודדות עצמה היא כבר ביטוי של אומץ בלתי רגיל. כל הכבוד!

כשמתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת, ניתן לעיתים להרגיש תחושות של הצפה ויאוש. היקף העבודה הפנימית נראה עצום, ולפעמים שאנחנו מרגישות חוסר-מסוגלות וחולשה מולו. לכן חשוב לזכור, שישנה תקווה, וכל שינוי או שיפור, הוא צעד משמעותי קדימה בריפוי שלנו ובאיכות חיינו. אם נתמודד בכל פעם עם דילמה שאנחנו מסוגלות ויכולות לגשת אליה, נמצא את עצמנו במגמה מלאת-תקווה של התקדמות ושיפור מתמיד.

ברגעים האפלים, בהם קשה לראות את הפתרון או את הדרך החוצה, אפשר לזכור שהאפלה עצמה היא חלק מהנושאים שעלינו להתמודד איתם במסגרת תהליך הריפוי. הבעה של הכאב הגדול, של תחושות החולשה והקטנות עצמן, היא חלק בלתי נמנע מהדרך, ולאחריה מגיעה התחברות מחודשת לכוחות ולעוצמות שלנו ושל העולם.

לסיכום, פוסט טראומה בכלל, ופוסט טראומה מורכבת בפרט, הם נושאים שעולים כרגע לכותרות בקהילות מטפלים ובציבור הרחב. פוסט טראומה מוגדרת דרך סימפטומים המקשים על התפקוד כחצי שנה ויותר אחרי אירוע טראומטי, ופוסט טראומה מורכבת מתפתחת במשך אירוע שמתרחש לאורך זמן ולא באופן נקודתי. המתמודדים והמתמודדות עם התופעות הללו, מגיבות בצורה ייחודית גם למצבים חיצוניים כמו המלחמה שנערכת בימים בהם נכתב המאמר הזה, ולכן חשוב להכיר את ההיבטים השונים של כל הפרעה לעומק כדי להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר.

מתמודדת עם פוסט טראומה? הריפוי הוא אפשרי! קחי צעד קדימה כבר היום.

The post התמודדות עם PTSD: טיפים לתהליך השיקום וההחלמה appeared first on המסע הנשי.

כדי לאפשר לתנועה הקפואה לחזור ולנוע, יש לחזור ולתת מענה לצורך. המענה צריך להיות מותאם לנקודה בזמן שבה הוא קפא. אני מאמינה שהתהליך הזה דומה מאד ל-״החזרת רסיסי נשמה״ כפי שמתואר במסורת השאמאנית. הוא דומה גם לתהליכים מודרניים יותר, כמו ה-completion process של טיל סוואן ותהליכים של קונסטלציה משפחתית.

כאשר הצורך מקבל מענה, הגל הרגשי יכול לנוע קדימה. כשזה קורה, אנחנו יכולות לפגוש את האושר וההתעלות שחסרות לנו. אנחנו זוכות מחדש במה שאיבדנו בנקודה כזאת או אחרת בזמן. אולי נתחבר לתמימות, ראשוניות ופליאה, שלא האמנו שנוכל לחזור ולחוות. נתחבר לעצמנו.

לצד זאת, נפגוש גם את הכאבים מאותו הזמן, שלא באו לידי ביטוי. אובדן, אכזבה, טראומה, יפשירו בגופנו, ויוכלו להתבטא – ולנוע החוצה ממנו. לאחר כל גל כזה של הבעה, עשויים לעלות צרכים נוספים, וכן חוויות חיוביות חדשות, של סיפוק והגשמה.

התבטאות הצורך ההתפתחותי בגיל מאוחר יותר

הצורך עולה לעיתים קרובות כדחף לעשייה וביטוי. זה טבעי עבור בני אדם לנוע לעבר הדבר שהם צריכים או רוצים, בין אם זה על ידי פעולה, או על ידי תקשורת עם אחרים. כשהתנועה הזאת נקטעת, בשל פחד, בושה, או תגובה חיצונית שלילית שמעוררת בנו רתיעה מהחזרה עליה (ומציפה פחד, בושה, או שניהם). במצב כזה, לא נאפשר את התנועה הטבעית הזאת, אל המשך העשייה והשיפור המשולבים בתוך הגל הרגשי. נישאר במצב של תסכול וחוסר סיפוק.

לעיתים קרובות, הצורך עצמו לא יהיה מודע לנו. משום שלמדנו שאין טעם לנסות ולמצוא לו מענה, הרחקנו אותו מתודעתנו. משום שלמדנו שאנחנו לבד איתו, התנתקנו ממנו, כדי שלא נבוא אותו כלפי חוץ, וניתקל בפגיעה ובאכזבה. המגע התודעתי המחודש עם הצורך יכול לאפשר לנו לתת לו מילים, או תנועות, ולחדש את התנועה מהגיל והשלב שהיינו בו כשהיא נעצרה עבור אותו חלק בנשמתנו ובנפשנו.

ריפוי טראומה התפתחותית

כל שלב בהתפתחות שלנו דורש התמודדות עם דילמות מסוימות ופתרון שלהן. בגילאים צעירים, סביבה מיטיבה מאפשרת להגיע לפתרון חיובי של הקונפליקט. למשל, הורה נוכח שנותן מענה לצרכי התינוק מביא אותו למצב של אמון בסיסי בסביבה בשלב הינקות. סביבה שאינה מיטיבה מביאה לפתרון שלילי של הדילמה. למשל, הורים פחות תומכים יצרו מצב בו הילד מתקבע על מצב של חשד בסיסי בסביבה. זוהי טראומה התפתחותית משמעותית, שדורשת תהליך משמעותי להחלמה.

הריפוי של טראומה התפתחותית דורש חוויה מחודשת של הדילמות שנוגעות לאותו שלב התפתחותי. לאחר מכן, ניתן לפתור אותן דרך חוויות מתקנות. למשל, מערכת יחסים טיפולית יכולה לאפשר תיקון שכזה. מטופלת יכולה לסגת למצב של תלות, ולחוות את החוויה המתקנת שבה הגורם שהיא נשענת עליו עונה על הצרכים שלה באופן מספק. תהליכים כאלה הם מורכבים. קשה ליצור בגיל בוגר חוויות מרפאות שנוגעות לגילאים צעירים, אך זה אפשרי.

מורכבות בריפוי טראומה התפתחותית

אצל אנשים שצברו חסכים ביותר משלב התפתחותי אחד, יכול להיווצר קושי כפול. המיקוד בצורך לפתור אותם בגיל מבוגר יותר יכול להקשות עליהם לענות על הצרכים ההתפתחותיים הרלוונטיים לגילאים הבוגרים יותר. למשל, גבר צעיר בשנות העשרים לחייו עשוי להיות עסוק בדילמות התפתחותיות שקשורות לגיל בית הספר. הוא יסבול מרגשיי נחיתות ביחס לחבריו. כדי לפתור אותם, הוא ינסה להכיר את עצמו טוב יותר כדי לפתח את היכולת והמוטיבציה לנהוג ביצרנות וחריצות. גבר כזה עשוי להתמקד בגילוי היכולת האישיות שלו במקום, למשל, בפיתוח היכולת ליצור ולתחזק קשרים קרובים, מטלה התפתחותית שרלוונטית לגילו.

מהסיבה הזאת, טראומה התפתחותית היא מורכבת לריפוי ודורשת מודעות רבה. ככל שהאדם יהיה מוכן להקדיש מאמצים מודעים לריפוי הטראומות ההתפתחותיות המוקדמות שלו בגיל צעיר יותר, כך התהליך ידרוש פחות משאבים. אז, הפגיעה בתהליכים מתקדמים תהיה מועטה יותר.

מהסיבה הזאת, חשוב להעלות את המודעות לנושא הטראומה ההתפתחותית ולכלים הנדרשים על מנת לרפא אותה. מקווה שבהמשך אגיע לפרסם תכנים על השלבים ההתפתחותיים השונים, הפגיעות הנפוצות, והדרך לרפא אותן בגיל בוגר. בתור התחלה, ניתן להיעזר בתיאוריית השלבים של אריקסון. היא מספקת מושג ראשוני לגבי השלבים ההתפתחותיים, ולגבי חלק מהצרכים הרגשיים והחברתיים שנוגעים לכל אחד מהם.

החוויה של מענה על צורך מהעבר, שנותר קפוא ללא מענה, כוללת תחושה של ריפוי. סוף סוף אנחנו מקבלים את מה שרצינו. את מה שהיינו זקוקים לו כדי להתקדם, כדי להמשיך הלאה.

טראומה התפתחותית בהקשר של הפרעה פוסט-טראומטית, או פוסט-טראומה מורכבת

טראומה התפתחותית היא לעיתים קרובות חלק ממצב פוסט-טראומטי, בייחוד במקרים של פוסט-טראומה מורכבת. במצבים כאלה, יכולים להיות צרכים התפתחותיים ייחודיים. כאלה שקשורים למצב הטראומטי עצמו, שלא קיבלו מענה כאשר הטראומה התרחשה. צרכים כאלה עשויים לכלול למשל את הצורך בהגנה, הקשבה, הכלה או בטחון.

זו אחת הסיבות שפוסט-טראומה מורכבת עלולה ליצור טלטלות משמעותיות בחיים הבוגרים. האדם מוצא את עצמו או את עצמה במצבים בהם הצרכים הללו עולים לפני השטח. בנוסף, הם עלולים למצוא את עצמם במערכות יחסים שנובעות מתוך החלקים הילדיים הללו, ושבמסגרתן הצרכים האמיתיים לא יכולים לקבל מענה מספק.

טראומה התפתחותית במערכות יחסים

רוב הצרכים ההתפתחותיים שלנו, הם לא כאלה שאפשר לקבל עליהם מענה לבד. נזק שנוצר במסגרת מערכת יחסים – מבקש ריפוי במסגרת מערכת יחסים. עם זאת, ישנה מורכבות כאשר צורך ילדי עולה במסגרת מערכת יחסים בין אנשים בוגרים. גם במסגרת קשר טיפולי טיפוסי, עלול להיות קושי לקבל מענה לרבים מן הצרכים הללו. המודעות לנושא הטראומה ההתפתחותית היא יחסית נמוכה ברוב הגישות הפסיכולוגיות בימינו.

עם זאת, ניתן למצוא מענה לצרכים גם בדרכים אחרות. ראשית, ישנן גישות טיפוליות אלטרנטיביות, ומטפלים ומטפלות איכותיים שרגישים לצרכים התפתחותיים ויודעים לתת להם מענה. שנית, ניתן לחוש אינטואיטיבית מהם הצרכים ההתפתחותיים שלנו. אז, נוכל מיוזמנתו לתת להם מענה בדרכים שונות. אם נקבל בהבנה את הצורך שלנו, ונודה בו בפה מלא, נוכל גם למצוא אנשים שמעוניינים לספק אותו.

למשל, צורך בהזנה יכול לקבל פתרון על ידי רכישה של אוכל מוכן, או אכילה במסעדות. צורך בהגנה יכול להתבטא על ידי שכירה של עורך דין, מול גורם שפגע בזכויותינו. צורך בהכלה יכול לקבל מענה בזוגיות, בעזרת תקשורת בנושא. אם ישנה תקשורת ברורה לפני ואחרי מצבים של הצפה רגשית, בן זוג יכול לסייע לנו. הוא ייתן לנו וויסות חיצוני כשאנחנו מאבדות שליטה על הביטוי הרגשי שלנו וזקוקות לכך.

מודעות לצורך ההתפתחותי שלנו, והכרה בו, יכולה לסייע למנוע שחזורים של הטראומה. אלה מצבים בהם החלקים הילדיים בתוכנו מובילים אותנו למערכות יחסים שמשחזרות את הדפוסים שקשורים לפגיעה. נוכל לבחור באופן מודע קשרים שבהם נזכה לחוויה המתקנת, שבה הצרכים שלנו ימולאו. כך הפצעים הנפשיים שלנו יעברו ריפוי.

על מנת שמילוי הצורך יהיה אפקטיבי, יש לאפשר לעצמנו ממש לנשום אותו לתוכנו. זהו תהליך שנקרא עיגון או Resourcing. עלינו להתעכב על התחושה של סיפוק הצורך, לעגן בתוכנו את החוויה שבה הוא מקבל מענה. לאחר מכן, הגל הרגשי יוכל "להפשיר" לעבר חוויה של אושר ומלאות. לאחר מכן, אולי כאב רגשי שיעלה. כך או אחרת, החוויה תהיה של תנועה, אהבה, וחיות.

טראומה התפתחותית והמסע הנשי

תהליך החניכה לנשיות חדשה, שהוא הקורס הראשוני במסע הנשי (כיום נגיש במסגרת קבוצת הלימוד שלנו), מיועד, בין השאר, לענות על צרכים בסיסיים שקשורים לגיל ההתבגרות.

לפי אריקסון, במהלך גיל ההתבגרות אנחנו מפתחות ומפתחים את הזהות שלנו. זהות חיובית היא כזאת שבמסגרתה הפרט מצליח לבטא את עצמו בצורה אותנטית ופרודוקטיבית בתוך החברה שהוא חי בה. על מנת שהזהות תהיה יעילה, עליה להיות מבוססת על אמת (ביטוי קוהרנטי ככל האפשר של חוויה פנימית ואותנטית), להתבטא בהקשר חברתי, ולהקיף את הפנים השונות של החיים באופן הרמוני ומשולב.

אחד החלקים של הזהות שלנו היא הזהות המגדרית. על אף ההתנגדות העזה בנושא זה, והבלבול שהחברה של ימינו נמצאת בו בהקשר הזה, הזהות המגדרית היא לרוב הבסיס היסודי ביותר של הזהות שלנו. עם זאת, בני ובנות נוער שחיים בחברה בהן יש מסרים לא עקביים, ואף שליליים, בהקשר של פיתוח זהות מינית ומגדרית, עלולים להגיע למצב בו הם מתקשים לפתח זהות חיובית.

בני ובנות נוער כאלה עלולים להתקשות להשתלב בחברה כבוגרים צעירים, או לחוש שישנם מחסומים פנימיים בדרך שלהם לעצמאות ובגרות. אחרים יאמצו זהות נוקשה שאינה אותנטית ואינה מתאימה להם, או ימרדו במושגי הזהות והמגדר באופן שהם לא מצליחים לצאת ממנו. אחרים יגיעו לגיל בוגר יותר ויחפשו דרך אמיתית וישירה להתחבר למי שהם, כגברים, נשים, או משהו אחר.

חניכה לנשיות חדשה

בחברות שבטיות ומסורתיות, טקסי חניכה סייעו לבנים ובנות לעבור מהילדות לבגרות. הם עזרו להם ליצור זהות בוגרת של גבר או אישה, שהם יכולים להתמיד בה ולדבוק בה. בהיעדר טקסים רשמיים כאלה בחברה שלנו (ישנם טקסים בלתי-רשמיים הטירונות – שנוטה לחנוך לזהות גברית – ואולי הטיול אחרי צבא), צעירים וצעירות רבים מתקשים למצוא את דרכם.

הקורס הראשוני של המסע הנשי מאפשר היכרות עם סוגי הגיבורות השונים. תפגשי את האור והצל שבהן, ותזהי אותן בנפש שלך ושל חברותייך. הוא מחבר אותך בצורה מעצימה לפנים השונות של הנשיות שלךף; אך גם לחוויה המשמעותית לפיה את היא כל הפנים הללו – וגם אף אחד מהם. הוא מסייע לבנות זהות נשית גמישה ויצירתית. זהות כזאת יכולה לשמש כבסיס יציב ומסודר לשאר הזהויות שאת לוקחת בעולם.

אם הצורך בכך קורא לך, אפילו בוער בך – כנראה שאת זקוקה לכך. כנראה שלא קיבלת לו מענה בגיל צעיר יותר. כמוך ישנן רבות. בואי נתחיל לשנות את זה יחד.

The post טראומה התפתחותית appeared first on המסע הנשי.