למשל:

• להצטיין תמיד, כדי לא לחוות סכנה.
• להיות קשוחה, כי מסוכן לבטא פגיעות.
• להיות חלשה, כי העוצמה שלך מושכת צרות.

המסכה הזאת נשענת גם על הכוחות שלנו.
על היכולות שיש לנו, ואנחנו מגייסות אותן בעת צרה.
אבל – היא לא הסיפור המלא שלנו.
היא לא בחירה אמיתית.
היא אוטומט, שנצרב בתוכנו כהרגל.

ולעיתים, האוטומט הזה כבר לא משרת אותנו.
אולי הוא אפילו לא עובד יותר.
ההצטיינות התמידית מובילה לשחיקה והיעדר אנרגיה.
הקשיחות מקשה עלינו לפתוח את הלב וליצור קרבה.
החולשה הופכת להיות צרה בפני עצמה, והעוצמה הפנימית נדרשת.

מה עושים במצב כזה?

1 – מזהים את המסכה

מהם ההרגלים שאני לא מצליחה לנער?
מהם הדפוסים שפוגעים בי, אבל מפחיד אותי לצאת מהם?
אילו חלקים פגיעים בי אני מנסה להסתיר?

אלו לא יהיו שאלות שהתשובה אליהן ברורה.
לרוב המסכה "דבוקה אל פנינו" כך שלא נדע שהיא שם.
נצטרך לשים לב, לאורך זמן. לעיתים בעזרה ליווי מקצועי.

עם תשומת לב ממושכת, נזהה חלקים שלה.
אולי נצטרך להיעזר בשיקוף של אנשים קרובים.
נוכל לזהות שאנחנו לובשות מסכה – ומשם להתחיל לבחור.

לבדוק מה יש מאחוריה.
לנסות, בעדינות, להסיר אותה.
לחשוף את הפגיעות.

ועם הזמן לגלות – איך לשלב את הכוחות שלנו, והפגיעות שלנו, כחלק מאישיות משולבת ושלמה יותר.

2 – מזהים את מה שיש מאחוריה

זה שלב שיכול להיות פגיע ומפחיד.
מאחורי המסכה מסתתר "הצל".
החלק שלנו שלא היינו מודעים אליו, שדחקנו לצללים.

לרוב זה יהיה חלק צעיר שלנו.
ילד או ילדה, נער או נערה שנאלצנו להדחיק.
הם זקוקים לנוכחות הורית, לאהבה והכלה.

המפגש עם הצל יכול להבהיל אותנו.
הוא דורש נוכחות – אם לא שלנו, אז של אדם אחר. למשל בן זוג, מטפל, חברה.
זהו תהליך: להתחבר לכוחות, לנוע מתוכם אל הצללים, ולשלוף משם את מה שיש שם.

3 – אינטרגציה – שילוב והרמוניה בין החלקים

בשלב הזה ננוע בין המסכה, לבין הצל.
לעיתים נמצא את עצמנו לובשים אותה מבלי משים.
לפחות נהיה מודעות לכך, בזמן אמת.

לעיתים הצל ייחשף בצורה לא מאוזנת.
לא תמיד נדע איך לנהל אותו.
נצטרך לסלוח, לחמול, ללמוד.

עם הזמן, החלקים יתחילו להשתלב.
אולי זה יכאב, אבל זה יוביל לכיוון של הרמוניה.
בסופו של דבר, התמונה תתחבר.

שני חלקים נפרדים – שהם חלק ממעגל שלם.
מעגל האישיות שלך. צבעים על הלוח של נפשך.
כשהם משולבים – ישנה הרמוניה.

ישנה שלמות, ולא נפרדות.
ואז אפשר להתרווח.
ליהנות לנוח…

ולצאת למסע נוסף, כזה בדיוק, לגבי חלק אחר באישיות המגוננת שלך.
חלק אחר בתוך עצמך.
כשהמציאות תזמין אותך לכך.

The post מהי ה-"אישיות המגוננת" שלך, ואיך להשתחרר ממנה? appeared first on המסע הנשי.

השלבים ההרסניים בסולם התודעה – 0 עד 199

20 – בושה (Shame)

זהו השלב הנמוך ביותר בסולם. אנשים שנמצאים במצב זה באופן קבוע, נמצאים במצב של שנאה עצמית עזה. לעיתים היא חזקה עד כדי כך, שהיא מגיעה לרמה של אובדנות פאסיבית. עם זאת, כולנו מכירים את התחושה הזאת של חוסר אונים: התחושה שמשהו בנו פגום ולכן אין לנו יכולת להשתקם. האנרגיה הזאת צריכה נוכחות אוהבת (באנרגיה של 540 – אהבה ללא תנאי – ומעלה) ותמיכה בשביל להפתר. אצל אנשים רבים היא מהווה עוגן בעייתי שמשפיע לרעה על כל המערך האישיותי שלהם.

30 – אשמה (Guilt)

להרגיש אשמה זה נעים יותר מאשר להרגיש בושה, משום שיש לך תחושה של שליטה מסוימת. עדיין, מדובר בתחושה קשה מאד. היא עלולה להוביל גם להתפרצות של אלימות והאשמה כלפי אחרים. עוגן נפשי של אשמה יכול לשמש לעיתים כדי לכסות על רגשות של בושה וחוסר אונים. במקרים אחרים זהו גורם שמקורו בפגיעה רגשית קשה ששוב, משפיעה באופן הרסני על האישיות כולה.

50 – חוסר תחושה (Apathy)

בשלב זה, אנחנו מרגישים רדומים, חסרי מוטיבציה, תנועה ותחושה. כמו תחת אלחוש, שמונע מאיתנו לחוש את הכאב, אנחנו מנותקים מהחיים, מהעולם, ומעצמנו. חיים-מתים בתוך כאב שאינו מורגש. זוהי חוויה בלתי נסבלת, על כל היעדר התחושה שבה. היא יכולה לאפיין אנשים במצבי הלם לאחר חוויה של אובדן או טראומה קשים במיוחד.

75 – אבל (Grief)

קצת מעבר לתחושות האשמה והאלחוש, נמצאת ההכרה שמה שעבר הלך ואיננו. מצב תודעתי זה, כשהוא המצב המרכזי בנפש, כולל את התחושה שהכל אבד ולא רק דבר מסוים. "כל הטוב אבד לבלי שוב". יש כאן יותר אנרגיה מאשר ברמות הקודמות, אבל עדיין מדובר בכאב גדול ובתחושה קשה של יאוש.

100 – פחד\חרדה (Fear)

האבל מתחלף בפחד. הפחד מלאבד עוד, הפחד מליפול נמוך יותר, מלהרגיש כאב, הפחד שנמצא מלכתחילה מאחורי הנטייה להיות בתוך אנרגיות כואבות כל כך. ככל שחשים את החרדה והיא מתעצמת, מגלים שניתן גם לשכך ולהרגיע אותה. כך מגיעים לשלב הבא.

125 – תאווה (Desire)

בניגוד לתשוקה, שבאה ממקום עוצמתי יותר, תאווה היא הדחף לכיוון הדברים שיגרמו לנו לחוש הקלה מסוימת מהכאב. זהו הדחף שעומד מאחורי התמכרויות והרגלים מזיקים. הדחף הזה, שתעשיות כמו תעשיית הפרסום משחקות עליו, מוביל במהרה לתסכול. משום שהוא לא נותן מענה אמיתי לצורך, אלא רק בריחה, שום סיפוק רגעי לא יכול להרוות אותו. התסכול החזרה על המעגל הזה של תאווה ותסכול, מוביל למיצוי שלה, ולעלייה לשלב הבא בסולם.

150 – כעס (Anger)

בשלב הכעס יש כעס על כל העולם, ללא הכרה בנזק שהכעס הזה גורם. העולם כולו אשם בתסכול הצרכים של הפרט. אין אצלו שום רצון להרגיע את הכעס הזה, אלא רק לבטא אותו. הביטוי שלו עלול לכלולל פעולו הרסניות ואלימות כלפי הסביבה. מיצוי של הכעס מגיע עם התחושה שאין כבר טעם בביטוי האימפולסיבי שלו, שכן גורם הכעס לא משתנה. המיצוי הזה מוביל אל השלב הבא.

175 – גאווה (Pride)

בשלב הגאווה יש תחושה טובה מסוימת, אבל היא שברירית ויכולה להתרסק לתהומות הבושה בכל רגע. האדם תופס את עצמו כטוב ונעלה יותר מאנשים אחרים. הוא משתמש בתחושה הזאת כדי לכסות על תחושות הכעס, האבל, וכל הרגשות שנמצאות בשלבים נמוכים יותר. הרגשות הכואבים לא נעלמים, משום שאין התמודדות ישירה ותהליך מודע מולם. הם לא עוברים הבעה ופורקן, אלא הדחקה. התפתחות השלב הזה יכולה להיות מסוכנת, כפי שהתבטא למשל בנאציזם. האדם צובר יותר ויותר אנרגיה, אבל היא עדיין בכיוון הרסני שמבוסס על שקר.

עד כאן, אלו השלב ההרסניים בסולם. השלבים הבאים מכילים אנרגיה חיובית יותר שעיקרה עוצמה (פנימית, אמיתית) ולא כוח (חיצוני, על אחרים).

השלביים החיוביים הלינאריים בסולם התודעה – 200 עד 499

200 – אומץ (Courage)

מתוך הכוח של הגאווה האדם מצליח לעיתים למצוא את האומץ להתמודד עם הפחד באופן ישיר. בשלב זה ניתן לגייס את הכוח לעבוד קשה, להתמיד, ולהיות כנה עם עצמך לגבי המאמצים שלך. השלב הזה הוא המפתח להתקדמות וליצירה של חיים נעימים וחיוביים. זהו השלב של התמודדות, עבודה קשה, נחישות והתמדה. אלה איכויות בסיסיות שמאפשרות תנועה חיובית והתקדמות בכל תחום בחיים, גם תחת מצבים של הישרדות, פחד וקושי. זו האיכות הראשונה של עוצמה ושל יושרה פנימית.

מכאן, כל רמה שנתקדם אליה בסולם התודעה, תהיה נעימה יותר. היא תכלול יותר ויותר יכולת פעולה, בהירות ואושר.
בשלב הראשון, ישנו תהליך התפתחותי שמתרחש תוך חשיבה לינארית. הוא מתחיל בשלב האומץ וממשיך בארבעה נוספים:

250 – נייטרליות (Neutrality)

בשלב זה תחושת הפחד מתמתנת ולמולה מתפתחת תחושה של בטחון. התנועה הנחושה קדימה מובילה למצב בו יש קרקע יציבה שנוצרה, ואפשר כבר להרפות. הגישה בשלב זה היא 'חיה ותן לחיות'. ההתפתחות היא דרך הרפיה אל תחושת הבטחון ואל הבנה פנימית שאפשר ומותר לשחרר. לא עוד מאבק נחוש ועיקש – אלא הרפיה רכה ומרפאת. זהו שלב של נוחות, אבל בשלב מסוים, הנוחות מתחילה למצות את עצמה. בתוכה חוסר הנוחות מהגורמים שעוד לא התמודדנו איתם גובר, ו-'אזור הנוחות' מתחיל להראות כגורם מגביל. אנחנו עשויים להמשך לשיחות של דוברים מעוררי השראה, או לטקסטים שירצו לנוע להמשיך לנוע ולהתפתח. בעקבות זאת, לרגעים, נרגיש נכונים להתמודד עם החיים מתוך שאיפה לאיכות גבוהה יותר של חוויה, הישגים, או שגרה יומיומית. מתוך כך יכול להתרחש לבסוף המעבר לשלב הבא.

310 – נכונות (Willingness)

זהו שלב של התמקדות במטרה ובניית הכוחות הפנימיים על מנת להשיגה. משמעת עצמית, ניהול זמן והשראה יובילו את הפרט לגיוס הולך וגובר של כוחות לכיוון היעד. מי שנמצא בשלב זה הוא כבר על 'המסלול להצלחה'. התודעה שלה מכוונת והיא מוכנה לפעול על מנת להתקדם. עם זאת, בשלב מסוים ההתכווננות מתחילה להרגיש כמו ריצה של אוגר בגלגל. מתוך כך, ישנה תחושה שהגורמים האמיתיים לקושי נמצאים מתחת לפני השטח. התחושה הזו, והרצון לקחת אחריות מלאה על הגורמים הללו, מובילים את המעבר לשלב הבא.

350 – קבלה (לקיחת אחריות – Acceptance)

בשלב זה המבט פונה גם פנימה. שם, נמצא גורמים שבולמים אותנו – שאריות הפחד והגורמים האישיים שבולמים את התנועה לכיוון הטוב. האדם מפסיק בהדרגה להכחיש את החלק שלו בקשיים שיש בחייו. הוא לומד לקחת אחריות ולסלוח, לאחרים ולעצמו. זה השלב ל'עבודת צל', לחיפוש תחושה של השלמה ולחוויה של צדק. מדובר בסוג של התבגרות ביחס לתהליך הפנימי ובלקיחת אחריות עליו, במקום השלכה שלו על הסביבה. ככל שהשלב הזה מתקדם, נהיה יותר ויותר ברור שמאחורי הקושי עומדים דפוסים מורכבים שכדאי להבין. והגישה האינטלקטואלית לפתרון בעיות נהיית מושכת. זה מה שמוביל למעבר לשלב הבא.

400 – הגיון (Reason)

בשלב זה מתחילים להסתכל על הסיטואציה נכוחה, תוך הפרדה בין השכל לבין הרגש. התנודות הרגשיות שהיו מטלטלות מאד נהיות רגועות יותר. המוקד עובר מהן לתהליך מנטלי של הפשטה והבנה לעומק. ברמה זו פעלו מדענים גדולים רבים שהובילו לתגליות וכתבו תאוריות משמעותיות. בשלב זה הרבה מהאנרגיה ותשומת הלב נמצאים בשכל וזה עשוי לתת תחושה של חוסר איזון. הסכנה היא ללכת לאיבוד בין הפרטים בחשיבת יתר. היא גדולה יותר אם מנסים להשתמש בהגיון לצורך אישי בלבד, ללא נסיון לתרום לאחרים. הרצון להשתמש בתוצרי השכל למען הסביבה מאפשר התקדמות במעלה השלב הזה. התקדמות זו מובילה עד לנקודה שלעיתים מלווה ביאוש וכאב, שכן לא די בהגיון על מנת להתגבר על פחדים ולפתור תסביכים פנימיים. מעבר דרך היאוש הזה, עם כוונה טובה ואוהבת, מאפשרת לעשות את קפיצת המדרגה לשלב הבא.

השלבים החיוביים שאינם לינאריים בסולם התודעה – 500 עד 1000

בשני השלבים הבאים, שמכונים 'אהבה' ו'אהבה בלתי מותנית\עונג', חווית המציאות מתחילה להיות נעימה באופן משמעותי והיא מבוססת על חיבור נשמתי פנימי ולא על חשיבה. ככל שמתפתחים יותר, החוויה הרוחנית הופכת להיות דומיננטית ולעיתים יש צורך בכלים הנוגעים לתחום הזה על מנת להמשיך ולהתפתח.

500 – אהבה (Love)

העלייה למדרגה של רמה 500 בסולם, היא אחת מקפיצות המדרגה המשמעותיות ביותר בו. זהו מעבר מעולם שמבוסס על השכל, ולכן על הפרדה, סדר והגיון, לעולם שמבוסס על האינטואיציה, ולכן פתוח לאהבה ולקסם. עם המעבר הזה, אנחנו מבינות שהעולם בנוי כמו סיפור, ולא כמו שעון, ולכן מתקיים מתוך סינכרוניות, כאשר לצירופי מקרים לכאורה יש משמעות מובילה בתוך התקדמות העלילה והתפתחות הדמויות. שלב זה הוא רלוונטי במיוחד בהקשר של מודל המסע הנשי, שמתאר את המבנים השונים של סיפורים שאנחנו יכולות לחיות בהם.

ככל שאנחנו לומדות להיפתח לאהבה, ולהסתמך על האינטואיציה, הן הופכות לכוחות מובילים ודומיננטיים יותר בסיפור שלנו. אנחנו לומדות להבדיל בין תנועה מאהבה, שמרגישה כמו תנועה מהנשמה שלנו, לבין תנועה מתוך פחד. בשלב זה של סולם התודעה, אנחנו מזהות יותר ויותר כיצד המחשבות שלנו, ולעיתים הגוף שלנו, יכולים לפעול בשירות הפחד, ולא בשירות האהבה.

עם זאת, בשלב מסוים נגלה שגם לפחד יש מקום בלתי-נפרד בסיפור. כל הרגשות שלנו הם חלק מהשלמות של העלילה הזאת, שלא תוכל להתקדם בלעדיהם. הם לא רק מפריעים לנו לבטא את האור שלנו – הם מספקים תצוגת צבעים מרהיבה, שמאפשרת לו להתבטא על כל גווניו, ועל כל השפע שבו. בשלב זה, אנחנו רוצות לאפשר תנועה חופשית לרגשות, וכן לפעולות נכונות, שמקדמות את העלילה למקום מרגש ובריא, דרך הגוף שלנו. אנחנו רוצות להיפתח לסיפור חיינו באופן מלא, כדי שנוכל לחיות מתוך הנשמה בכל רגע ורגע. על מנת שנוכל לעשות זאת, עלינו להיפתח לאהבה ללא תנאי.

540 – עונג – אהבה ללא תנאי (Joy, Ecstasy, and Unconditional Love)

בשלבים שנמצאים במנעד של אהבה ללא תנאים ועונג, אנחנו לומדות לראות את העולם בצורה אחרת. זה כמו להרכיב משקפיים חדשות בכל פעם, ודורש הפסקות וזמנים להסתגלות. בשלב הזה, אנחנו לומדות לראות את הטוב בכל דבר – גם במה שהוגדר בעבר כרע – וכן לחבק את הכאב, העצב, וכל רגש שלילי שבעבר נתפס כלא נעים. זהו תהליך הדרגתי, במהלכו אנחנו לומדות להתמסר לחיים כפי שהם בכל רגע. להודות על הטוב שבו, בעודנו מביעות גם את הכאב.

זהו השער הראשון לחוויה של חוסר דואליות, שבה יש אחדות בין פנימי לחיצוני, בין אדם לסביבה ולאלוהים. לעיתים נחווה את המצב הזה באופן נקודתי בחוויות של התאהבות, אקסטזה או מדיטציה, ולאחר מכן נמצא את עצמנו שואפות לקיים אותו גם ביומיום.

התהליך לקראת זאת הוא מורכב ודורש התמסרות – גם לדרכים רוחניות שונות, וגם לשחרור שלהן כשהן מפסיקות להיות רלוונטיות עבורנו. בסופו של דבר, ההתקדמות נובעת מדבקות בערכים ובאיכויות של התפתחות, ולעיתים לא בדרך כזאת או אחרת. אהבה ללא תנאי היא מטרה ברת-השגה לתלמידים רוחניים אמיתיים ומסורים, שהולכים בדרך בהתמדה ולאורך זמן. האיכויות והמאפיינים שמתפתחים בשלב הזה כוללים חמלה, סבלנות, וגישה חיובית שאינה מושפעת מהנסיבות החיצוניות.

האיכות הזאת נדרשת מאיתנו כאשר אנחנו מכילים אדם אחר, למשל פעוט בטנטרום. אנחנו זקוקים לה מהאנשים לצידנו כאשר אנחנו בתהליך של ריפוי, ועולות מתוכנו איכויות שזקוקות לאהבה ללא תנאים כדי להחלים. מהסיבה הזאת, גישות טיפוליות מערביות, מבוססות מיינד (כמו פסיכולוגיה קלינית), לעיתים לא מצליחות להביא את מה שנדרש כדי לרפא טראומות ופצעים נפשיים עמוקים. הגישות הללו מבוססות ברמת התודעה 400+ ומתקשות להבקיע ולהתבסס במרחבי האינטואיציה והאהבה (על כי כמובן יתכנו אנשי מקצוע מתחומים כאלה, שכן מקיימים את הנאמר באופן אישי).

600 – שלום ושלווה (Peace)

בשלב 600, הנשמה שלנו, שהיא האני האמיתי, מתחילה לבצבץ ולהאיר בחוזקה. היא הופכת להיות הגורם העיקרי שאנחנו חיים מתוכו ומזדהים איתו; החלקים הארציים בתוכנו – המחשבות, הרגשות והגוף – מתקיימים בשלווה הרמונית, מתוך אור האהבה של הנשמה, שזורח עליהם ללא תנאים. כאן, מתוך לקיחת הבעלות המלאה על העצמי הארצי שלנו, נוצר שלום בתוכנו. בשלום הזה, העצמי האלוהי והנצחי יכול לבצבץ.

שלב 600 נחווה כשלווה אלוהית ונצחית, שמחלחלת לכל תא בגופנו, מרגיעה בצורה שאין לה מילים. הוא מזמין אותנו להתמסר לאמונה, שהיא ידיעה ואינה מחשבה, ולנוע יותר ויותר מתוך השלווה הנצחית הזאת. ככל שנתקדם בהתמסרות אליה, נוכל לחוות את העצמי הנשמתי שלנו מתמזג עם משהו גדול ממנו – המודעות האלוהית שמאחדת הכל. כשנתמסר אליה לחלוטין, נעבור לשלב הבא.

700 – מודעות מוארת (Enlightment)

כשאין עצמי ואין אחר, גם המילים כבר לא מספיקות כדי לתאר את החוויה. אנחנו נמצאים מעבר להן, בהוויה של תודעה אינסופית. בתוך ההוויה הזאת, אפשר להרפות עוד ועוד, עד שנדמה שאין כלום – שאנחנו כלום, והקיום הוא כלום… רק חלל ריק של תודעה אינסופית. אם נקפוץ אל הריק הזה, ונסכים למות בתוכו, נגיע לחוויה שהיא בין המוארות והעמוקות ביותר שניתן לחוות כבני אדם.

850-1000 הארה מלאה (Full Enlightment)

זוהי, אולי, רמת התודעה הגבוהה ביותר שניתן לחוות מתוכה בגוף אנושי… ובה אנחנו מגלים את המהות שבלב כל הדברים – האהבה האלןהית. אנחנו מגלים שאיננו ריק, ואיננו מרחב תודעתי ללא מוקד. כל אלה הם שאריות של ניסיונות לחוות את המציאות בצורה מנטלית. מעבר להם, מופיעה האהבה האלוהית, כמוקד בוער וזוהר בתוך כל הדברים. אהבה ללא קץ וללא גבולות, שלא ניתן לתארה במילים, והיא המהות של הכל.

מפגש חולף עם רמות תודעה גבוהות בסולם התודעה

לעיתים נעבור תהליכים רוחניים כאלה ואחרים שיאפשרו לנו לגעת ברמות התודעה הגבוהות שבסולם התודעה, ולזהות את האמיתות שהן מכילות. תהליכים כאלה גם עזרו לי להתייחס אליהן במאמר הזה. עם זאת, כשנגיע לחוויית האהבה האולטימטיבית, נבין שאין דבר שלם ונכון יותר לעשות מלחזור לחוות את האני הקטן שלנו. גם היא, או הוא, אהובים ואוהבים בצורה מושלמת בעיני המקור לכל. אם נחיה מתוכם, צעד צעד, כל פעם לשיפור קטן בחוויה, כל פעם לעלייה של צער נוסף בסולם, אנחנו, והיקום כולו, ניתרם מביטוי חדש ומרגש של האהבה האינסופית.

שימוש בסולם התודעה של הוקינס בטיפול ובהתפתחות אישית

בקצרה, סולם התודעה של ד"ר הוקינס משמש להערכה, התאמת גישה, והחזקה של פרספקטיבה הרחבה יותר.
אנשים ברטטים שונים צריכים דברים שונים. בכל מקום בסולם יש צורך בהעצמה של הרטט הנוכחי כדי להמשיך לשלב הבא, אבל חשוב לעשות את זה באופן מאוזן ככל האפשר וכאן עוזר להחזיק את התמונה הרחבה יותר.

הערכה באמצעות סולם התודעה

זיהוי איפה המטופל (או אני) נמצא בסולם, עם הנושא שהוא מביא לפתחי ובאופן כללי. כשמזהים היכן נמצאים בסולם, אפשר לפתח את אותה האיכות, עד שהיא תהיה בשלה למעבר לאיכות הבאה בתור. במידה ומדובר ברמה שנמצאת מתחת לרף ה-200, יש סיכון שהעצמה שלה תוביל לפעולות מסוכנות, כאשר תהיה אנרגיה רבה יותר כדי לבצע אותן. מהסיבה הזאת, קיים סיכון גבוה יותר להתאבדות כאשר מטופלים מדוכאים (ברמות תודעה 0-60) מקבלים לראשונה תרופות נוגדות דכאון.

במידה וזה המצב, חשוב להחזיק את הסיכון הללו. לעיתים ניתן לעשות את זה עם המטופל או המטופלת עצמם, במידה ויש להם עוגנים מספקים ברמות תודעה גבוהות יותר. במקרים אחרים, יש צורך בעזרה מערכתית או צוותית. כך ניתן לטפס בסולם התודעה, ולהתעמק גם ברמות של אבל, חרדה, כעס וגאווה. לרוב יהיה צורך לעבור דרך כל הרמות הללו על מנת שהמטופל או המטופלת יחצו את סף האומץ. לאחר מכן, הם יוכלו להתנהל בחייהם באופן חיובי. שם שינוי מעשי לטובה יכול להתחיל להתרחש. עד רמה 200, תמיכה טיפולית יכולה לסייע בהתקדמות מהירה יותר לנקודת הסף הזאת.

התאמת גישה באמצעות סולם התודעה

התאמה של הכלים והגישה לשלב שהמטופל נמצא בו. ההתאמה קשורה לאנרגיה שצריך להעצים, לצד הסיכונים בשלב הנוכחי. למשל, מטופל שנמצא בשלב האומץ יצטרך עידוד לפעול ולהתמיד, ומטופל שנמצא בשלב שאחריו (נייטרליות) יצטרך אישור להרפות ממאמץ ולראות שהכל בסדר. עם זאת, מטופל בשלב האומץ יצטרך להזהר שלא לקחת צעדים נועזים מדי ולא בטוחים. מטופל בשלב הנייטרליות יצטרך להמנע מבינוניות והשארות ב-'אזור הנוחות' זמן רב מדי. כך, כל שלב כזה יכול לדרוש כלים שונים והנחיות אחרות למטופל ולסביבתו.

ניתן להעמיק בהזדמנויות והסיכונים הטמונים בכל רמה בספר נוסף של ד"ר הוקינס בנושא.

החזקת הפרספקטיבה הרחבה יותר בעזרת סולם התודעה

לעיתים, ניתן לראות או לתאר למטופל או למטופלת במילים נקודת מבט רחבה יותר. הסתכלות זו על הנושא שהוא עוסק בו, יכולה להגיע מתוך שלב מתקדם יותר בסולם. זה חשוב בעיקר בשלבים כמו כעס, כדי למנוע פעולות לא מאוזנות שיכולות לגרום לנפילה בסולם. למשל, התפרצות נקמנית שתגרור פגיעה באחר או בעצמי. בתפרצות כזאת עלולה לגרום לנזק מתמשך, למשל הדחקה של הכעס וחזרה לרמה של אשמה. במקרה כזה חשוב שהאדם ידע שהעצמת הכעס תתרום לו כחלק מתהליך פנימי של התחזקות. עם זאת, עליו להמנע ככל שהוא מסוגל מלהטיח אותו באחרים. תופעות כאלה רלוונטיות מיוחד במקרים של הפרעות אגו-דיסטוניות, כמו פוסט-טראומה, חרדה ודכאון. למשל, במקרים של נפגעות אלימות שיש להן פנטזיות של נקמה בתוקף. חשוב לתמוך בפנטזיות ככלי לביטוי רגשי ולאפשר אותן ברמה הרגשית והמנטלית. עם זאת, לרוב יש מקום לומר במילים שפעולה מתוך האנרגיה הזאת תגרום להרס ושמה שיתרום לריפוי יהיה לשמור את זה כתהליך פנימי.

למידע נוסף לגבי כלים לשימוש בסולם התודעה, ולגבי הנסיון האישי שלי בנושא, את מוזמנת לצפות בראיון שערכה עמי מונה קל-שגב.

The post סולם התודעה של ד"ר הוקינס appeared first on המסע הנשי.

עם זאת, הרגישות עצמה, יכולה להיות מתנה. בחברה של ימינו, ובוודאי בזו שגדלנו בה, אנשים לרוב לא מחשיבים את היותך ״רגישה״ כמחמאה. עם זאת, כפי שישנם ״פילמים״ שונים למצלמה עם דרגות שונות של רגישות לאור (בני דור המילניום ומעלה מבינים למה התכוונתי…), ישנן דרגות שונות של רגישות גם אצל בני אדם. וכפי שכל סרט צילום נותן את התוצאה האופטימלית בתנאים מסוימים, כך גם בני אדם שונים מתאימים לסביבות שונות ותפקידים שונים, בתלות ברמת הרגישות שלהם. במקום הנכון – הרגישות היא מתנה.

• האם יש מקום בו הרגישות שלך, יכולה להפוך למתנה עבורך?

• באילו מערכות יחסים זה יכול לקרות?

• באילו תפקידים מקצועיים?

עבורי, למשל, הרגישות שלי עוזרת לי מאד בעיסוק במחקר. טוב לי שאני יכולה לבלות פרקי זמן ארוכים בעיסוק במידע ובפרטים קטנים. אני חשה הבדלים עדינים ביניהם ויודעת ליצור ביניהם סינתזה. גם בעבודה טיפולית, הרגישות יכולה לסייע לזהות דקויות אצל המטופל, ולהגיב אליהם בהתאם. בוודאי תעדיפי שרופא, אחות, פסיכולוגית או עובד סוציאלי יגלו רגישות אליך. הלא כך?

אז נשאלת השאלה – איך להפוך את הרגישות למתנה? איך להיות אישה רגישה – ומאושרת?

פיתוח מודעות רגשית ויכולת הבעה רגשית

אנחנו חיים בחברה שבה יש מעט מאד ידע על התמודדות עם רגשות. רובנו, כשגדלנו, לא קיבלנו הדרכה, תמיכה ועידוד בהתמודדות שלנו עם רגשות שליליים. אנשים רגישים מגיבים עם רגשות עוצמתיים יותר מאשר אנשים רגישים פוחות. זו אחת הסיבות שהרגישות לא נתפסת כמעלה בימינו.

אז איך אפשר להפוך את הרגישות למעלה? למצוא את הדרכים להתיידד עם הרגשות שלנו. לאחר מכן, נוכל להתייחס לתגובה רגשית בחיוביות ובסקרנות. נלמד שכל גל רגשי מכיל מידע מהותי, שיעזור להוביל לשיפור. השיפור הזה יכול להיות עבורנו – או עבור אנשים אחרים, שאכפת לנו מהם או שאנחנו אחראיים עליהם. שם, הרגישות הופכת למתנה גם עבורם.

על מנת להגיע לנקודה הזאת, עלינו להבין שהרגשות שלנו הם בעדינו. הם מכילים מידע משמעותי, שעוזר לנו לראות את המציאות, שלנו ושל אחרים. בעזרת המידע הזה, אפשר להתנהל בעולם בצורה טובה, יעילה ומדויקת יותר. לאנשים רגישים יש יותר מידע – ולכן יותר הזדמנות לשיפור ההתנהלות שלהם, ולתרומה בזכות כך גם לסביבתם.

לכן, אחת העצות שלי לאנשים רגישים היא ללמוד איך להתנהל עם העולם הרגשי שלהם. ללמוד וויסות רגשי אמיתי, שמשמעו היא לדעת איך לפתוח את הברז הרגשי עד הסוף, להתייפח, לפרוק ולייבב – ואיך לסגור אותו, לנגב את הדמעות, ולקום לעשייה. המיומנות הזאת, בהדרגה, הופכת את הרגשות לחברים שלנו, ומשנה את תפיסת עולמנו לחלוטין, וכן את התפיסה שלנו את עצמנו.

אנשים רגישים נמצאים תחת לחץ לעשות זאת, בשל האינטנסיביות הרגשית שהם חווים. בכך הם זכו במתנה וביתרון משמעותי. הם יכולים להיות אלה שמובילים את המהפכה של המודעות הרגשית, חלוצים שילמדו אחרים את משמעותם של רגשות ואת חשיבותם.

המסרים השליליים שקיבלת כאישה רגישה

בחברה בה רגשות נחשבים, למרבה הצער, למגרעה ולחולשה, אין תגובה חיובית למי שמרגישה הרבה מהם. רוב הנשים הרגישות קיבלו את התווית של "רגישות" כסוג של קללה, או תווית שלילית. רגשות שהפגנת עוררו תגובה רגשית אצל הזולת. הם לא ידעו להתמודד איתה, ובמקום לפתור את העניין, ביישו אותך. הם נתנו לך את התחושה שבגלל שאת רגישה, משהו אצלך לא בסדר. הרגישות תוארה כבעיה שצריך לפתור, או כעדות לכך שאת "דפוקה" ויהיו לך חיים קשים.

כדי להפוך את הרגישות שלך למתנה, חשוב להציף את המסרים הללו למודעות. כשתוכלי לתת להם מענה הגיוני, יפתח השער גם לתהליך רגשי ומעשי של ריפוי ביחס לרגישות שלך. תוכלי להביע את הכאב על היחס שקיבלת. במקביל, תוכלי להתחיל להתייחס לרגישות שלך אחרת. תוכלי לקבל אותה, ולאחר מכן לזהות איך היא יכולה להפוך למתנה עבורך.

קבלת המגבלה שבלהיות אישה רגישה או אדם רגיש

״קבלת המגבלה היא הבסיס להתעלות״

רמות רגישות שונות דורשות סביבות שונות והתנהלות שונה. אדם עם רגישות נמוכה, לעיתים ירגיש שהוא זקוק לגירויים רבים ואינטנסיביים על מנת לחוש בנח. לעומת זאת, עבור רמת רגישות גבוהה, הצורך יהיה הפוך.

סביבות עם גירויים חושיים אינטנסיביים, כמו רעש, תנועה, ריחות ועוד, עשויים להחוות כמציפים ומעייפים עבור אנשים רגישים. תפקידים שדורשים חשיפה אליהם לאורך זמן יהיו מתישים. לעומת זאת, סביבה אסתטית ונעימה, ללא גירויים חודרניים, תאפשר רוגע, פתיחות, וביטוי עצמי מיטיבי.

זיהוי של המגבלה הזאת יכול לסייע לאנשים רגישים ונשים רגישות לשמור על עצמם בצורה טובה יותר. זו הגנה טובה ממצבים של שחיקה, עייפות יתר וחוסר התאמה מקצועית. הצד השני של אותה מגבלה, היא הזיהוי של המקומות, האנשים, והתפקידים, שאיתם האיכויות הקסומות של הרגישות יוכלו להתבטא ולפרוח.

זיהוי היתרונות והמתנות הייחודיות שברגישות שלך

עבור כל אחד ואחת מאיתנו, הכשרונות שלנו מתבטאים באופן שונה. גם לרגישות יש פנים שונות בהן היא יכולה לבטא את עצמה. חלקנו יהיו רגישים במיוחד לרגשות של אחרים. אחרים יהיו רגישים מבחינה אסתטית וערים להרמוניה עיצובית, או היעדרה. אחרות יהיו פתוחות במיוחד לקלוט מידע ומילים, ולהתבטא באמצעותן.

הזיהוי של הקשר בין אזור הגאונות שלך, לבין הרגישות שלך, הוא הדובדבן שבקצפת. כשתלמדי איך הרגישות משרתת אותך, ועוזרת לך ליצור את הדברים שמרגש אותך ליצור, תוכלי ללמוד לאהוב אותה. כשהמגבלה שבה תכוון אותך למקומות שנכונים עבורך, לתפקיד הנכון עבורך בעולם, תוכלי לקבל אותה כמתנה.

לסיכום

מזהה את עצמך כאישה רגישה? את מוזמנת לשאול את עצמך את השאלות הבאות:

• איפה אני יכולה להתפתח מבחינת המודעות הרגשית שלי? איך זה יהפוך את הרגישות שלי למתנה?
  • מהם המסרים השליליים שקיבלתי לגבי הרגישות שלי? לגבי רגישות באופן כללי?
  • אילו שינויים עליי לעשות, כדי להפוך את הרגישות שלי למשאב?
  • איך אוכל להתייחס לעצמי בצורה טובה יותר, בהתחשב ברגישות שלי?
• מהן המגבלות שלי בעקבות הרגישות שלי? אילו? גבולות עליי להציב לעצמי ולאחרים בשל כך?
  • האם יש סביבות וגירויים שמעייפים אותי?
  • האם יש סביבות וגירויים שתומכים בי?
  • כיצד אוכל להיות מוזנת יותר, בצורה שמתחשבת ברגישות שלי?
• איך הרגישות שלי קשורה לאיכויות הייחודיות שלי? איך היא תורמת לדברים שאני אשמח ליצור בעולם?
  • איך הרגישות תורמת לי בהורות?
  • איך היא תורמת לי בזוגיות? במערכות יחסים אחרות?
  • איך היא תורמת לי בקריירה ובעשייה שלי?
    • שאלת בונוס: איך המחסומים שיש לי לביטוי הרגישות שלי, מקשים עליה להתבטא בצורה חיובית בכל אחד מהתחומים האלה? האם היא הופכת למכשול, במקום למתנה?

The post אישה רגישה ומאושרת: היתרונות של אנשים רגישים, ואיך להפיק מהם את המיטב appeared first on המסע הנשי.

בתקופה של טראומה לאומית, החשיפה לאירועים טראומטיים, ולכן עם השכיחות של סימפטומים פוסט-טראומטיים, גדולה מהרגיל. הדבר הראשון שחשוב לזכור בהקשר הזה, הוא שתופעות פוסט-טראומטיות הן דבר נורמלי. אלה תופעות קוגניטיביות, רגשיות ופיזיולוגיות שקשורות לטראומה, לאחר החשיפה אליה. תגובות נורמליות בתקופה הראשונית לאחר החשיפה לאירוע מורכב כוללות סיוטים, פלשבקים, עוררות גבוהה, חרדה וכדומה. עם זאת, כדאי למצוא הזדמנויות לספר את סיפור הטראומה בסביבה מוגנת. לאחר מכן ניתן להביע את הכאבים שקשורים אליו, ולחזור לשגרת חיים ותפקוד בצורה סבלנית וקשובה. הצעדים הללו יוכלו לסייע בעיבוד הזכרון הטראומטי. כך ניתן לעזור לו להפוך להיות חלק אינטגרלי, אולי כואב, אבל גם מעצים, בסיפור חיינו.

אז איך אפשר לבצע את שלושת הצעדים הבסיסיים הללו בצורה איכותית ויעילה ככל האפשר?

כלים בסיסיים להתמודדות עם פוסט טראומה

חשוב לשים לב במידה ועבר חודש ויותר מאירוע טראומטי, ואתם עדיין מרגישים את התופעות שתוארו מעלה. לחלופין, אם ישנן תופעות אחרות שקשורות לאירוע הטראומטי, ייתכן ותרצו להקדיש תשומת לב ומשאבים לתהליך הריפוי שלכם. זה תהליך אפשרי, אבל קשה ולא פשוט, שדורש אומץ, מסירות ואמונה. אז מאיפה להתחיל?

להגיע למקום בטוח.

לפני שתוכלו לעבד בצורה מלאה את החוויה הטראומטית שעברתם, עליכם לצאת מכלל סכנה. במידה ואתם מתקשים בעיבוד החוויה, כדאי לשאול את עצמכם – האם אני מרגיש בטוח בסביבה שבה אני חי? האם אני בטוח פיזית, רגשית, חברתית? במידה והתשובה היא לא, חשוב לקחת צעדים ליצירת שינוי. כדאי לרוב שאלה יהיו צעדים שקולים ומתונים. צעדים קיצוניים עלולים להעצים את חוויית הסכנה במקום לצמצם אותה.

למשל, אם אתה משרת עדיין בצבא בתפקיד קרבי, ייתכן ותחוש לא בטוח פיזית. זה מצב מציאותי, אם אתה עלול להיות מוקפץ לאירוע שיהיה דומה לחוויה הטראומטית שחווית. במצב כזה, כדאי להתייעץ עם גורמים פיקודיים ועם קב"ן כדי להבין כיצד ניתן לסייע לך.

אם אין לך מקום בו תוכלי לבכות, להתפרק ולצעוק כשיש לך צורך בכך, ייתכן ותרגישי לא בטוחה מבחינה רגשית. כדאי שתוכלי לעשות זאת בלי שמישהו ייבהל, יילחץ או יגיב בצורה לא מאוזנת. בתהליך הריפוי, חשוב למצוא סביבה תומכת להבעת רגשות. מדובר בסטינג טיפולי או במקום פיזי בו תרגישו בטוחים להביע את עצמכם כך שתוכלו להרגיש שחרור. אפשרות נוספת היא לדבר עם בני הבית שלכם. לעיתים כדאי לבדוק אפשרות שהם ירגישו בנח עם הצורך שלכם. למשל, להגיע להבנה שתלכו לבכות בחדר כשאתם מוצפים. אפשר שתצאו לריצה או הליכה כדי להוציא כעסים, תצעקו אל כרית וכדומה. תהליכים כאלה יכולים לסייע לך להרגיש בטוחה מבחינה רגשית.

אם אתם נמצאים בסביבה חברתית שלוחצת עליכם בעוצמה רבה מדי "להמשיך הלאה"… שלא פתוחה לשמוע על החוויה שעברתם… או מוקפים באנשים שקשה להם מדי להתמודד עם הרגשות שעולים בכם בעקבות החוויה הטראומטית… יתכן שתרגישו לא בטוחים מבחינה חברתית. במצב כזה, ייתכן וכדאי למצוא גורם טיפולי או מסגרת חברתית שיש בה פתיחות לחוויות שלכם. אולי כדאי להכניס למעגל החברתי שלכם אנשים עם יכולת הכלה משמעותית יותר. סביבה חברתית שתתמוך בכם יותר, לצד עזרה מקצועית מתאימה, יכולה לעזור לכם להרגיש בטוחים יותר מבחינה חברתית.

לספר את סיפור הטראומה בצורה מודעת ונשלטת.

לאחר כל חוויה שאנחנו חווים, יש חלק בנו שרוצה לספר את הסיפור שלה. אפשר לספר את הסיפור הזה לעצמנו, או למישהו שקרוב אלינו. הסידור של החוויה בתור סיפור הוא חלק מהעיבוד שלה במח. העיבוד הזה הופך אותה ממשהו שכאילו מתרחש בהווה, למשהו שקרה בעבר. כשאנחנו מספרים את הסיפור, לעיתים יצופו רגשות שקשורים אליו. לעיתים נבין שעלינו לבצע, או לא לבצע, פעולות מסוימות. 

החלק במח שמשוייך לאחסון חוויות כזכרונות נקרא היפוקמפוס. הוא אחד החלקים במח שנמצא קשר עקבי בינו לבין היבטים שונים של תגובה לאירועים טראומטיים. אותו חלק במח אחראי גם על ניווט במרחב. ייתכן והוא עוזר לנו לספר סיפורים על התנועה שלנו בזמן. איך הגענו מנקודה א', לנקודה ב', כפי שהוא מסייע לניווט במרחב באופן דומה.

האם סיפרתם כבר את סיפור הטראומה, לפחות לעצמכם (למשל בכתב)? אם לא, יכול להיות שאתם עדיין חיים כאילו הוא לא נגמר. יכול להיות שהסכנה חלפה – ואתם מגיבים כאילו היא עדיין ישנה. מהסיבה הזאת, הסיפור של סיפור הטראומה הוא חלק חשוב ובלתי נפרד כמעט מכל מסע החלמה. אז אם ווידאתם שאתם במקום בטוח, כדאי למצוא בה את הדרך לגעת בסיפור הזה. אפשר לעשות את זה בכתיבה או אמנות. אפשרי לספר לאדם קרוב. אפשר למצוא גורם טיפולי שמתמחה בכך.

מה לעשות אם אתם תומכים באדם שמספר סיפור טראומטי, או רוצים לדעת לספר את שלכם?

לסיפור טראומטי מרפא יש מבנה שמזכיר את המבנה של מסע הגיבור או הגיבורה.

הוא מתחיל במקום בטוח – מקום שהיה לפני הטראומה, ובו העולם "התנהל כרגיל", והכל הרגיש לשורה.

הוא נע אל תוך הכאוס – האירוע הטראומטי מתחיל, והכל התהפך. בשלב זה, חשוב לשים דגש על אמפתיה. היא באה לצד התבוננות חיובית ולא שיפוטית ככל האפשר על התנהלות המספר כגיבור הסיפור. למשל, לזהות כיצד הוא עשה או היא עשתה כמיטב יכולתם, וכך הצליחו להציל את חייהם. לצד זאת, אין זה המקום לשקוע לפרטי-פרטים המציפים בכאב. הסיפור עצמו הוא לא השלב האחרון בריפוי. יהיה זמן לפגוש את הכאבים כולם בשלב מאוחר יותר.

והוא מסתיים במקום בטוח – חשוב לספר את הסיפור עד הנקודה בה הגיבור או הגיבורה מרגישים בטחון. לא לעצוק לפני שהם עומדים שוב על אדמה יציבה. כשהחיים חוזרים למסלולם, ניתן לצפות את מהלכם, ואפשר, ככל הניתן, לנשום.

מה עושים לאחר שסיפרתם את הסיפור?

אם הסיפור סופר כמו שצריך, סיכוי טוב שתרגישו הקלה.

תרגישו שמשהו בתוככם מחובר יותר להווה, ושברמה הקוגניטיבית, אתם מבינים שהסכנה תמה.

ההבנה הזאת מובילה לרגיעה משמעותית. לעיתים קרובות היא תומכת מאד בחזרה לתפקוד, אבל היא אינה סוף הדרך.

ייתכן ואף סביר שעדיין יהיו צעדים מעשיים שתמצאו את עצמכם נמנעים מהם. תרגישו שהם מציפים בתוככם כאב גדול מדי. לצד זאת, ייתכן ואף סביר שתרגישו לעיתים מוצפים ברגשות שקשורים לטראומה. למשל, תרגישו כאב וסכנה, למרות שאתם יודעים שהאירוע חלף. לשתי התופעות האלה אתייחס בהמשך המאמר.

איך מבצעים את השלב הזה במקרה של פוסט-טראומה מורכבת?

גם במקרה של פוסט-טראומה מורכבת, כדאי לספר את סיפור הטראומה. חשוב לעשות את זה בצורה מוחזקת, ועדיף עם תמיכה מקצועית.

אמנם הסיפור הוא מורכב יותר, אבל עצם המיקום שלו על ציר הזמן משמעותית. הצבעה על המעורבים וכדומה, יכולה לסייע בהפחתת תחושת הסכנה והדריכות היומיומית.

עם זאת, מדובר בתהליך מורכב יותר. ראשית, יתכן וישנו מספר גדול יחסית של אירועים טראומטיים. אולי תרגישו צורך לשתף בהם באופן הדרגתי, אחרי בנייה של שכבות נוספות של בטחון ויציבות.

שנית, במקרים של פוסט טראומה מורכבת, מעבר לסיפור הטראומה, יש גם סיפורים תשתיתיים יותר. מי אני, מהן מערכות יחסים, מי הם גברים/נשים וכולי – אלו גם סיפורים. יתכן והם הושפעו מהתקופה הטראומטית.

לכן, ההתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת כוללת לעיתים סדרה של גלים מפתיעים שבמסגרתם חוויית הסכנה העוצמתית חוזרת. מהסיבה הזאת, יתכן והתהליך יהיה ארוך ומורכב יותר מאשר בפוסט-טראומה רגילה. הוא יכלול חזרה על השלבים בהקשרים ובשלבים שונים, וכל חזרה תיצור ריפוי משמעותי, שישפר את חוויית החיים שלכם בצורה הדרגתית.

התמודדות עם מה שמפחיד אותי – במקביל להבעת הכאב.

לאחר הסיפור של הסיפור הטראומטי, ניתן לתאר את המשך תהליך ההחלמה בתנועה בין שני גורמים:

חזרה הדרגתית לתפקוד מלא

הפרעת דחק פוסט-טראומטית כוללת בתוכה הימנעות מאירועים שמזכירים לנו את האירוע הטראומטי. רעשים חזקים, ריחות מסוימים, דינמיקות במערכות יחסים ועוד – עלולות להזכיר לנו את האירוע, ולהציף אותנו ברגשות שקשה לנו להתמודד איתם.

לכן, חשוב לזהות את ההימנעויות שלנו, את ה-"טריגרים" שמעוררים אותן, ואת מידת הפחד שעולה בנו מולם. אם הפחד הוא ברמה של 9 או 10, סביר להניח שההתמודדות עם הגורם המאיים תסתיים בצורה לא נעימה, ואולי ההימנעות עדיין רלוונטית. עם זאת, אם הפחד הוא ברמה של 3 או 4 למשל, אבל לנסות ולהתמודד איתו.

תהליכים כאלה נעשים גם במסגרת טיפולית, למשל במסגרת טיפול CBT, או טיפול כמו see far CBT, שמשלב בתוכו גם את סיפור האירוע הטראומטי, בצורה יצירתית ומווסתת.

התהליך הזה הוא בכל מקרה הדרגתי ועדין. רצוי לקיים אותו במקביל לתהליך של מגע מודע עם המטענים הרגשיים הכואבים, והבעה שלהם. ככל שנפרק את המטען, ונלמד אף להתיידד עם ההבעה שלו ולהעביר אותה בצורה יותר ויותר נעימה, כך יהיה לנו קל יותר להגמיש את יכולת התפקוד וההתמודדות המעשית שלנו.

הבעת המטענים הרגשיים הפוסט-טראומטיים

אם את או אתה מתמודדים עם פוסט-טראומה, סביר להניח שהמטען הפוסט-טראומטי, הוא הדבר האחרון שאתם רוצים להרגיש. עם זאת, הוא נמצא בגופכם, ועולה מול כל תזכורת קטנה לקיומו. לכן, חלק מתהליך ההחלמה, יכול לכלול פיתוח של האומץ לפגוש אותו בצורה יזומה ומודעת.

עם זאת, אין טעם להציף את המטען הזה בכח. כדאי להתחיל ממה שעולה באופן טבעי ביומיום. את מרגישה חוסר אונים כי קשה לך למצוא תמיכה טיפולית? אתה מרגיש זעם כי מקום העבודה לא מבין את הקושי שלך? אפשר למצוא מקום פרטי ובטוח להביע את המטענים הללו.

ככל שתתרגלו הבעה של מטענים רגשיים, תלמדו שלכל מטען יש התחלה, אמצע, וסוף. לקראת הסוף המטען מרגיש ממש בלתי נסבל, והייאוש גובר – ואבל לאחר מכן הוא משתחרר, והאור חוזר. התובנה הזאת, וכן הניסיון המעשי, עוזרים בהדרגה להתמודד עם מטענים עוצמתיים יותר ויותר.

כמו כן, ככל שתמשיכו בצעדים של התקדמות מעשית והתמודדות עם פחדים, תוכלו לזהות את האומץ והעוצמה שיש לכם. האומץ הזה יסייע גם בהתמודדות עם תנועות פנימיות שמצליחות לגבור עם הימנעות ולהגיע להבעה של מטען, עד תחושה של הקלה.

מטען רגשי הוא סופי – בסוף זה ייגמר! אמנם הסיפור תמיד יהיה חלק מכם ומההיסטוריה שלכם, אבל הוא יכול להפוך גם למקור לעוצמה פנימית, השראה וחוסן, עבורכם ועבור אחרים. בהצלחה!

רבדים נוספים בפוסט טראומה מורכבת

ההתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת כוללת רבדים נוספים, לצד השלבים המתוארים מעלה. אלה הם, בין השאר:

הרובד ההיקשרותי

המתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת סובלים לרוב ממגוון של קשיים במערכות היחסים הקרובות שלהם, אשר לעיתים נמצאים במוקד תהליכי הריפוי. על מנת לחדש את האמון הבינאישי, עליהם להמודד עם דפוסים שכוללים לעיתים אף התקשרות לא מאורגנת. התקשרות כזאת נוצרת כאשר האדם הקרוב ביותר למתמודד, היה גם האדם הפוגע. במצב כזה תהיה מצד אחד שאיפה לשמור על קרבה לאדם הזה, גם כדרך למצוא בטחון מסכנה, ומצד שני רצון להתרחק ולברוח. תחושת הסכנה עלולה לעלותב יחסים קרובים באופן שיקשה לזהות בין סכנה אמיתית למדומה, אלא אם האדם או האשה יעברו תהליך משמעותי כמתואר מעלה, הנוגע לסיפורים שיש להם לגבי מערכות יחסים.

בנוסף, עלולים להופיע פצעים היקשרותיים נוספים, כמו היבטים של חרדה ושל הימנעות בתוך מערכות יחסים. החרדה וההימנעות הן נפרדות מתחושת הסכנה, ונובעות מחוויות "סטנדרטיות" של חודרנות, הזנחה וכדומה במערכות יחסים ראשוניות.

כאשר הרבדים ההקשרותיים של הטראומה צפים ומוכנים לריפוי, חשוב להתמודד איתם במסגרת של מערכות יחסים, ולעיתים בסיוע של גורם טיפולי, שיאפשר ליצור חוויה ראשונית, מחודשת ומרפאת של התקשרות בטוחה.

הרובד ההתפתחותי

טראומה התפתחותית כוללת שלבים בהתפתחות שלא הושלמו בצורה בריאה, בשל האירועים הטראומטיים, לצד שלבים אחרים שנפגעו בדיעבד באירועים הטראומטיים, גם אם קודם לכן היה להם בסיס בריא. מוזמנת לקרוא על זה עוד במאמר שכתבתי בנושא.

התקפי זעם פוסט טראומטיים

התקפי זעם הם תופעה נפוצה גם במקרה של פוסט-טראומה רגילה, אבל לרוב הם יעלו בעוצמה רבה יותר במצב של פוסט-טראומה מורכבת. חשוב לציין שהמתמודדים עם פוסט-טראומה מרגישים לעיתים שאינם שולטים על עצמם במהלך התקף שכזה, ושהם תלויים בהכלה של הסביבה את התופעה על מנת להבין שאינם בסכנה, לצאת ממצב ההתקפה (או הקפאון, או הבריחה) שהם נכנסו אליו, ולהתקדם בתהליך ההחלמה. עם זאת, אם אדם קרוב אליכם מתמודד עם מצב כזה, חשוב, לצד ההכלה, להציב גבולות בסיסיים שיאפשרו בטחון לכם ולסביבה. מתמודדים שמודעים למצבם, יוכלו לשוחח על התקפי הזעם כאשר הם רגועים. הם יוכלו להתנצל על אובדן השליטה, לבקש את העזרה הנדרשת, ולהציב גבולות סבירים להתנהלות שלהם במצב התוקפני הבא.

סיוע לאדם או אשה במהלך התקף זעם פוסט טראומטי

פוסט טראומה היא לא תירוץ לאלימות שפוגעת באחר או מסכנת אותו, אבל היא כן עלולה לכלול התפרצויות של זעם שעוצמתו לא מותאמת לאירוע שעורר אותו. במצב כזה, חשוב לזהות את העובדה שהעוצמה של התוקפנות לא קשורה להווה, להשתדל לקחת את הכעס באופן שאינו אישי, ולהכיל אותו במידת האפשר. חשוב להישאר נוכח, אוהב, להיענות לבקשות של האדם או האישה שמתפרצים, ולהציב גבולות במידה סבירה ושאינה תוקפנית. מול מתמודד או מתמודדת שמודעים לעצמם, הכלה של האירוע תוביל לרגיעה מהירה, להתנצלות, ולשיפור הדרגתי, שכולל החלשה וצמצום של ההתקפים הללו לאורך זמן. לצד זה, אם את או אתה מרגישים בסכנה מאדם פוסט-טראומטי שלא מצליח לווסת את התנהגותו, חשוב גם להגן על עצמכם, ולוודא במידת האפשר שהאדם הסובל ייקבל עזרה מקצועית.

התמודדות אישית עם התקפי זעם פוסט טראומטיים

אם את מתמודדת עם התקפי זעם, חשוב קודם כל לתווך אותם לסביבה הקרובה. חשוב לומר למשל לבן או בת הזוג, שלעיתים משהו שהם יעשו יכול להזכיר לך את הטראומה שעברת, ולגרום לך לחשוב שאת בסכנה. במצב כזה את עלולה לקפוא, לתקוף או לברוח, ותצטרכי את עזרתם כדי להרגע. אפשר להתנצל מראש על כך שהתפרצות כזאת עלולה להתרחש, ולהסביר שבזמן ההתפרצות את "לא עצמך" ולא נמצאת בשליטה. לצד זאת, אם מישהו מצליח להכיל את הזעם שלך, חשוב להפנים את הנוכחות והאהבה הזאת לתוכך. ההפנמה הזאת תאפשר לך לזהות שההתרפצות הייתה קשורה לטראומה – ותציף מטען רגשי להבעה. ככל שתביעי את המטענים הללו, תוכלי לזהות בזמן ההתפרצות את המקום הפגיע בתוכך שננגע, ולבטא אותו בעדינות, מבלי לתקוף.

לסיכום

ראשית, חשוב לציין שהמאמר הזה מיועד להעשרה ותמיכה. הוא לא מחליף טיפול או ייעוץ מקצועי משום סוג. אני ממליצה לכל מתמודד ומתמודדת לפנות לייעוץ רפואי, פסיכולוגי וטיפולי במידת הצורך, על מנת לקבל את עזרה ברמה הגבוהה ביותר.

ועכשיו לעניינו…

מתמודדים – אתם גיבורים! מתמודדות – אתן גיבורות! עצם הבחירה לקום ולהתמודד, לבחור בחיים, לעבור תהליך טיפולי, הן בחירות של גבורה. אתן יכולות לטפוח לעצמכן על השכם! אתם יכולים להאמין בעצמכם, ביכולת לשפר את מצבכם, להתחזק ולהחלים! ההתמודדות עצמה היא כבר ביטוי של אומץ בלתי רגיל. כל הכבוד!

כשמתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת, ניתן לעיתים להרגיש תחושות של הצפה ויאוש. היקף העבודה הפנימית נראה עצום, ולפעמים שאנחנו מרגישות חוסר-מסוגלות וחולשה מולו. לכן חשוב לזכור, שישנה תקווה, וכל שינוי או שיפור, הוא צעד משמעותי קדימה בריפוי שלנו ובאיכות חיינו. אם נתמודד בכל פעם עם דילמה שאנחנו מסוגלות ויכולות לגשת אליה, נמצא את עצמנו במגמה מלאת-תקווה של התקדמות ושיפור מתמיד.

ברגעים האפלים, בהם קשה לראות את הפתרון או את הדרך החוצה, אפשר לזכור שהאפלה עצמה היא חלק מהנושאים שעלינו להתמודד איתם במסגרת תהליך הריפוי. הבעה של הכאב הגדול, של תחושות החולשה והקטנות עצמן, היא חלק בלתי נמנע מהדרך, ולאחריה מגיעה התחברות מחודשת לכוחות ולעוצמות שלנו ושל העולם.

לסיכום, פוסט טראומה בכלל, ופוסט טראומה מורכבת בפרט, הם נושאים שעולים כרגע לכותרות בקהילות מטפלים ובציבור הרחב. פוסט טראומה מוגדרת דרך סימפטומים המקשים על התפקוד כחצי שנה ויותר אחרי אירוע טראומטי, ופוסט טראומה מורכבת מתפתחת במשך אירוע שמתרחש לאורך זמן ולא באופן נקודתי. המתמודדים והמתמודדות עם התופעות הללו, מגיבות בצורה ייחודית גם למצבים חיצוניים כמו המלחמה שנערכת בימים בהם נכתב המאמר הזה, ולכן חשוב להכיר את ההיבטים השונים של כל הפרעה לעומק כדי להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר.

מתמודדת עם פוסט טראומה? הריפוי הוא אפשרי! קחי צעד קדימה כבר היום.

The post התמודדות עם PTSD: טיפים לתהליך השיקום וההחלמה appeared first on המסע הנשי.

כדי לאפשר לתנועה הקפואה לחזור ולנוע, יש לחזור ולתת מענה לצורך. המענה צריך להיות מותאם לנקודה בזמן שבה הוא קפא. אני מאמינה שהתהליך הזה דומה מאד ל-״החזרת רסיסי נשמה״ כפי שמתואר במסורת השאמאנית. הוא דומה גם לתהליכים מודרניים יותר, כמו ה-completion process של טיל סוואן ותהליכים של קונסטלציה משפחתית.

כאשר הצורך מקבל מענה, הגל הרגשי יכול לנוע קדימה. כשזה קורה, אנחנו יכולות לפגוש את האושר וההתעלות שחסרות לנו. אנחנו זוכות מחדש במה שאיבדנו בנקודה כזאת או אחרת בזמן. אולי נתחבר לתמימות, ראשוניות ופליאה, שלא האמנו שנוכל לחזור ולחוות. נתחבר לעצמנו.

לצד זאת, נפגוש גם את הכאבים מאותו הזמן, שלא באו לידי ביטוי. אובדן, אכזבה, טראומה, יפשירו בגופנו, ויוכלו להתבטא – ולנוע החוצה ממנו. לאחר כל גל כזה של הבעה, עשויים לעלות צרכים נוספים, וכן חוויות חיוביות חדשות, של סיפוק והגשמה.

התבטאות הצורך ההתפתחותי בגיל מאוחר יותר

הצורך עולה לעיתים קרובות כדחף לעשייה וביטוי. זה טבעי עבור בני אדם לנוע לעבר הדבר שהם צריכים או רוצים, בין אם זה על ידי פעולה, או על ידי תקשורת עם אחרים. כשהתנועה הזאת נקטעת, בשל פחד, בושה, או תגובה חיצונית שלילית שמעוררת בנו רתיעה מהחזרה עליה (ומציפה פחד, בושה, או שניהם). במצב כזה, לא נאפשר את התנועה הטבעית הזאת, אל המשך העשייה והשיפור המשולבים בתוך הגל הרגשי. נישאר במצב של תסכול וחוסר סיפוק.

לעיתים קרובות, הצורך עצמו לא יהיה מודע לנו. משום שלמדנו שאין טעם לנסות ולמצוא לו מענה, הרחקנו אותו מתודעתנו. משום שלמדנו שאנחנו לבד איתו, התנתקנו ממנו, כדי שלא נבוא אותו כלפי חוץ, וניתקל בפגיעה ובאכזבה. המגע התודעתי המחודש עם הצורך יכול לאפשר לנו לתת לו מילים, או תנועות, ולחדש את התנועה מהגיל והשלב שהיינו בו כשהיא נעצרה עבור אותו חלק בנשמתנו ובנפשנו.

ריפוי טראומה התפתחותית

כל שלב בהתפתחות שלנו דורש התמודדות עם דילמות מסוימות ופתרון שלהן. בגילאים צעירים, סביבה מיטיבה מאפשרת להגיע לפתרון חיובי של הקונפליקט. למשל, הורה נוכח שנותן מענה לצרכי התינוק מביא אותו למצב של אמון בסיסי בסביבה בשלב הינקות. סביבה שאינה מיטיבה מביאה לפתרון שלילי של הדילמה. למשל, הורים פחות תומכים יצרו מצב בו הילד מתקבע על מצב של חשד בסיסי בסביבה. זוהי טראומה התפתחותית משמעותית, שדורשת תהליך משמעותי להחלמה.

הריפוי של טראומה התפתחותית דורש חוויה מחודשת של הדילמות שנוגעות לאותו שלב התפתחותי. לאחר מכן, ניתן לפתור אותן דרך חוויות מתקנות. למשל, מערכת יחסים טיפולית יכולה לאפשר תיקון שכזה. מטופלת יכולה לסגת למצב של תלות, ולחוות את החוויה המתקנת שבה הגורם שהיא נשענת עליו עונה על הצרכים שלה באופן מספק. תהליכים כאלה הם מורכבים. קשה ליצור בגיל בוגר חוויות מרפאות שנוגעות לגילאים צעירים, אך זה אפשרי.

מורכבות בריפוי טראומה התפתחותית

אצל אנשים שצברו חסכים ביותר משלב התפתחותי אחד, יכול להיווצר קושי כפול. המיקוד בצורך לפתור אותם בגיל מבוגר יותר יכול להקשות עליהם לענות על הצרכים ההתפתחותיים הרלוונטיים לגילאים הבוגרים יותר. למשל, גבר צעיר בשנות העשרים לחייו עשוי להיות עסוק בדילמות התפתחותיות שקשורות לגיל בית הספר. הוא יסבול מרגשיי נחיתות ביחס לחבריו. כדי לפתור אותם, הוא ינסה להכיר את עצמו טוב יותר כדי לפתח את היכולת והמוטיבציה לנהוג ביצרנות וחריצות. גבר כזה עשוי להתמקד בגילוי היכולת האישיות שלו במקום, למשל, בפיתוח היכולת ליצור ולתחזק קשרים קרובים, מטלה התפתחותית שרלוונטית לגילו.

מהסיבה הזאת, טראומה התפתחותית היא מורכבת לריפוי ודורשת מודעות רבה. ככל שהאדם יהיה מוכן להקדיש מאמצים מודעים לריפוי הטראומות ההתפתחותיות המוקדמות שלו בגיל צעיר יותר, כך התהליך ידרוש פחות משאבים. אז, הפגיעה בתהליכים מתקדמים תהיה מועטה יותר.

מהסיבה הזאת, חשוב להעלות את המודעות לנושא הטראומה ההתפתחותית ולכלים הנדרשים על מנת לרפא אותה. מקווה שבהמשך אגיע לפרסם תכנים על השלבים ההתפתחותיים השונים, הפגיעות הנפוצות, והדרך לרפא אותן בגיל בוגר. בתור התחלה, ניתן להיעזר בתיאוריית השלבים של אריקסון. היא מספקת מושג ראשוני לגבי השלבים ההתפתחותיים, ולגבי חלק מהצרכים הרגשיים והחברתיים שנוגעים לכל אחד מהם.

החוויה של מענה על צורך מהעבר, שנותר קפוא ללא מענה, כוללת תחושה של ריפוי. סוף סוף אנחנו מקבלים את מה שרצינו. את מה שהיינו זקוקים לו כדי להתקדם, כדי להמשיך הלאה.

טראומה התפתחותית בהקשר של הפרעה פוסט-טראומטית, או פוסט-טראומה מורכבת

טראומה התפתחותית היא לעיתים קרובות חלק ממצב פוסט-טראומטי, בייחוד במקרים של פוסט-טראומה מורכבת. במצבים כאלה, יכולים להיות צרכים התפתחותיים ייחודיים. כאלה שקשורים למצב הטראומטי עצמו, שלא קיבלו מענה כאשר הטראומה התרחשה. צרכים כאלה עשויים לכלול למשל את הצורך בהגנה, הקשבה, הכלה או בטחון.

זו אחת הסיבות שפוסט-טראומה מורכבת עלולה ליצור טלטלות משמעותיות בחיים הבוגרים. האדם מוצא את עצמו או את עצמה במצבים בהם הצרכים הללו עולים לפני השטח. בנוסף, הם עלולים למצוא את עצמם במערכות יחסים שנובעות מתוך החלקים הילדיים הללו, ושבמסגרתן הצרכים האמיתיים לא יכולים לקבל מענה מספק.

טראומה התפתחותית במערכות יחסים

רוב הצרכים ההתפתחותיים שלנו, הם לא כאלה שאפשר לקבל עליהם מענה לבד. נזק שנוצר במסגרת מערכת יחסים – מבקש ריפוי במסגרת מערכת יחסים. עם זאת, ישנה מורכבות כאשר צורך ילדי עולה במסגרת מערכת יחסים בין אנשים בוגרים. גם במסגרת קשר טיפולי טיפוסי, עלול להיות קושי לקבל מענה לרבים מן הצרכים הללו. המודעות לנושא הטראומה ההתפתחותית היא יחסית נמוכה ברוב הגישות הפסיכולוגיות בימינו.

עם זאת, ניתן למצוא מענה לצרכים גם בדרכים אחרות. ראשית, ישנן גישות טיפוליות אלטרנטיביות, ומטפלים ומטפלות איכותיים שרגישים לצרכים התפתחותיים ויודעים לתת להם מענה. שנית, ניתן לחוש אינטואיטיבית מהם הצרכים ההתפתחותיים שלנו. אז, נוכל מיוזמנתו לתת להם מענה בדרכים שונות. אם נקבל בהבנה את הצורך שלנו, ונודה בו בפה מלא, נוכל גם למצוא אנשים שמעוניינים לספק אותו.

למשל, צורך בהזנה יכול לקבל פתרון על ידי רכישה של אוכל מוכן, או אכילה במסעדות. צורך בהגנה יכול להתבטא על ידי שכירה של עורך דין, מול גורם שפגע בזכויותינו. צורך בהכלה יכול לקבל מענה בזוגיות, בעזרת תקשורת בנושא. אם ישנה תקשורת ברורה לפני ואחרי מצבים של הצפה רגשית, בן זוג יכול לסייע לנו. הוא ייתן לנו וויסות חיצוני כשאנחנו מאבדות שליטה על הביטוי הרגשי שלנו וזקוקות לכך.

מודעות לצורך ההתפתחותי שלנו, והכרה בו, יכולה לסייע למנוע שחזורים של הטראומה. אלה מצבים בהם החלקים הילדיים בתוכנו מובילים אותנו למערכות יחסים שמשחזרות את הדפוסים שקשורים לפגיעה. נוכל לבחור באופן מודע קשרים שבהם נזכה לחוויה המתקנת, שבה הצרכים שלנו ימולאו. כך הפצעים הנפשיים שלנו יעברו ריפוי.

על מנת שמילוי הצורך יהיה אפקטיבי, יש לאפשר לעצמנו ממש לנשום אותו לתוכנו. זהו תהליך שנקרא עיגון או Resourcing. עלינו להתעכב על התחושה של סיפוק הצורך, לעגן בתוכנו את החוויה שבה הוא מקבל מענה. לאחר מכן, הגל הרגשי יוכל "להפשיר" לעבר חוויה של אושר ומלאות. לאחר מכן, אולי כאב רגשי שיעלה. כך או אחרת, החוויה תהיה של תנועה, אהבה, וחיות.

טראומה התפתחותית והמסע הנשי

תהליך החניכה לנשיות חדשה, שהוא הקורס הראשוני במסע הנשי (כיום נגיש במסגרת קבוצת הלימוד שלנו), מיועד, בין השאר, לענות על צרכים בסיסיים שקשורים לגיל ההתבגרות.

לפי אריקסון, במהלך גיל ההתבגרות אנחנו מפתחות ומפתחים את הזהות שלנו. זהות חיובית היא כזאת שבמסגרתה הפרט מצליח לבטא את עצמו בצורה אותנטית ופרודוקטיבית בתוך החברה שהוא חי בה. על מנת שהזהות תהיה יעילה, עליה להיות מבוססת על אמת (ביטוי קוהרנטי ככל האפשר של חוויה פנימית ואותנטית), להתבטא בהקשר חברתי, ולהקיף את הפנים השונות של החיים באופן הרמוני ומשולב.

אחד החלקים של הזהות שלנו היא הזהות המגדרית. על אף ההתנגדות העזה בנושא זה, והבלבול שהחברה של ימינו נמצאת בו בהקשר הזה, הזהות המגדרית היא לרוב הבסיס היסודי ביותר של הזהות שלנו. עם זאת, בני ובנות נוער שחיים בחברה בהן יש מסרים לא עקביים, ואף שליליים, בהקשר של פיתוח זהות מינית ומגדרית, עלולים להגיע למצב בו הם מתקשים לפתח זהות חיובית.

בני ובנות נוער כאלה עלולים להתקשות להשתלב בחברה כבוגרים צעירים, או לחוש שישנם מחסומים פנימיים בדרך שלהם לעצמאות ובגרות. אחרים יאמצו זהות נוקשה שאינה אותנטית ואינה מתאימה להם, או ימרדו במושגי הזהות והמגדר באופן שהם לא מצליחים לצאת ממנו. אחרים יגיעו לגיל בוגר יותר ויחפשו דרך אמיתית וישירה להתחבר למי שהם, כגברים, נשים, או משהו אחר.

חניכה לנשיות חדשה

בחברות שבטיות ומסורתיות, טקסי חניכה סייעו לבנים ובנות לעבור מהילדות לבגרות. הם עזרו להם ליצור זהות בוגרת של גבר או אישה, שהם יכולים להתמיד בה ולדבוק בה. בהיעדר טקסים רשמיים כאלה בחברה שלנו (ישנם טקסים בלתי-רשמיים הטירונות – שנוטה לחנוך לזהות גברית – ואולי הטיול אחרי צבא), צעירים וצעירות רבים מתקשים למצוא את דרכם.

הקורס הראשוני של המסע הנשי מאפשר היכרות עם סוגי הגיבורות השונים. תפגשי את האור והצל שבהן, ותזהי אותן בנפש שלך ושל חברותייך. הוא מחבר אותך בצורה מעצימה לפנים השונות של הנשיות שלךף; אך גם לחוויה המשמעותית לפיה את היא כל הפנים הללו – וגם אף אחד מהם. הוא מסייע לבנות זהות נשית גמישה ויצירתית. זהות כזאת יכולה לשמש כבסיס יציב ומסודר לשאר הזהויות שאת לוקחת בעולם.

אם הצורך בכך קורא לך, אפילו בוער בך – כנראה שאת זקוקה לכך. כנראה שלא קיבלת לו מענה בגיל צעיר יותר. כמוך ישנן רבות. בואי נתחיל לשנות את זה יחד.

The post טראומה התפתחותית appeared first on המסע הנשי.

מעבר לגלי הרגשות וזרימתם, מעבר לגוף המשתנה ותנועתו, אני נמצאת. לפני ואחרי ומעבר לזמן, עכשיו ותמיד, אני נצח.

אני אהבה.

רוצה בטובתם של כל הדברים, מחוברת אליהם בטבורי, יודעת אותם, מאירה אליהם, אוהבת אותם. קרובה אליהם בלבי. אני אהבה.

אני תקווה.

מכירה את סוף הסיפורים ותחילתם. מכירה את מהלכם, ויודעת שיכול להיות אחרת, שהטוב יכול לנצח ולהאיר. אני תקווה.

אני אור.

זוהרת בקרניים טהורות מעבר לכל מחסום ומעצור. כאב בוקע בי עוד שכבה של כיסוי ומהותי זוהרת ומתגלה בנקיונה. אני אור.

וכך גם את.

וכך גם אתה.

—

יכול להיות שמושג הנשמה לא מדבר אליך, או שאת משתמשת בו כביטוי בדיבור בלבד – וזה בסדר גמור.

עם זאת, נראה שמושג הנשמה מהדהד במקום עמוק בתוכנו – ולראייה, אנשים לא מוכנים 'למכור אותה' גם תמורת סכום נאה…

כך שנראה שגם אם עבור רבות ורבים בתרבות בה אנחנו חיים, החשיבה הרציונלית מקשה עלינו להאמין ברעיון הנשמה או להתחבר אליו, אנחנו עדיין פועלות ופועלים בפועל כאילו יש לו ממשות. הפיצול הזה יכול לעורר כאב בתוכנו. אם זה לא המצב בתוכך – אולי המאמר הזה פחות מתאים עבורך. אבל אם כן, ואם משהו בתוכך נע ומתנגן בתגובה למילים שנכתבו כאן, את מוזמנת לקרוא כמה רעיונות מהמסע הנשי, על החיבור לנשמה שאת.

על חיבור לנשמה, אני רוצה לכתוב שירה.

כי הנשמה נוגעת לדברים

שהם מעבר לצורה,

בין המרווחים

שיש להם הגדרה

בין נשימה, לעצירה

לפי המסע הנשי, חיבור לנשמה נוגע לכאורה בעיקר לגיבורה היוצרת. היא עוסקת בקשר עם מה שמעבר לחומר. עם זאת, ניתן לראות בנשמה את המוקד של התנועה ההתפתחותית במסע, מוקד שלעיתים מזוהה עם כוח הארוס – החיים, הנשיות, והאהבה – ונמצא מעבר לדמויות הגיבורות השונות. ההזדהות שלנו עם חלק מסוים בנו, גם עם זה ששואף להתחבר אל מה שמעבר לגוף, יכולה להיות מכשול בעצם התהליך הזה ממש. לכן, גם הגיבורה היוצרת, כמו כל גיבורה, פוגשת את הצל שלה בנקודת השיא (או השפל) של מסעה – ובכך לומדת להרפות מההזדהות עם צד אחד בלבד, וליצור חיבור עם הצד השני. החיבור הזה, הוא מה שמאפשר לנשמה להתבטא יותר ויותר.

ברוח הגיבורה היוצרת, אחת הדרכים המשמעותיות ביותר להתחבר לנשמה שלנו, היא דרך יצירה. כל אחד ואחת יכולים למצוא יצירה שמדברת אליהם: בין אם זה תיאטרון, שנוגע למשחק עם הדימוי שאנחנו מביעים כלפי חוץ, או ציור, שמאפשר לנו לבטא את החוויה שלנו על נייר. עבור אחרים זה יהיה בישול, עיצוב הבית (קישור פנימי: ליצור בית), או אפילו יצירה של חזון מקצועי ועסקי. מה מדליק את הנשמה שלכם? מה מזין אותה?

אם תקחו את הזמן לעשות את הדברים הללו, תוכלו להרגיש את אור הנשמה שלכן יותר ויותר.

כל מה שאפשר לעשות בכח

אפשר גם לעשות ברכות.

אפשר למצוא את המגע

שיניע בעדינות

את הצעיפים

ויחשוף אור לא מוכר,

מתוך התנועה העדינה הזאת,

בגל רך

של שלום, של תום, אור שתמיד היה

והסתתר,

כי לא רצה להתגלות בכח.

כי שאף אל החמלה

שרואה מעבר לצורה,

מעבר לפנים שלו ואל תוכן,

אל המהות שאינה נפרדת מהדברים

אלה שזורה בהם

בוורידים של טוב

נצחיות הנשמה כהסתכלות ארוכת טווח אולטימטיבית

התפתחות

הזחל מחזיק בתוכו את הפרפר

והפרפר את הזחל:

הוא יכול לעוף רק כי למד

להיות קרוב יותר מהכול

לאדמה

נמוך מכולם

כאשר אנחנו מקבלים החלטות, לעיתים ישנה דילמה בין מה שיסייע לנו בטווח הקצר, לבין מה שיפעל בטווח הרחוק. המזון הטעים יענג אותנו עכשיו אבל יגרום לכאב בטן אחר כך; העבודה דורשת השקעה והקרבה אבל מעניקה משמעות ובטחון; הזוגיות דורשת לעיתים להתמודד עם קונפליקטים, אבל נותנת אהבה ויציבות לאורך זמן.

לרוב, החלטה נבונה היא כזאת שלוקחת בחשבון גם את ההסתכלות קדימה – שכן לא ניתן ליהנות באופן מלא מההווה, כשיודעים שההשלכות השליליות שלו נמצאות מעבר לפינה. מהסיבה הזאת, הנאה מההווה מבלי לקיחת אחריות על העתיד היא בריחה מכאב, ומאפיינת למשל מצבים של התמכרות ושל מאניה.

אך על איזה טווח קדימה עלינו להסתכל? האם די שנתייחס למשך הזמן של חיינו? אולי למשך הזמן שאנחנו מסוגלים לתפוס – שלרוב בחברה שלנו לא יכלול, למשל, את תקופת הזקנה (לפי מחקרים בנושא)?

אולי כדאי שנתייחס למשל החיים של הילדים שלנו, של הילדים שלהם? וכיצד אפשר בכלל לתפוס פרק זמן כזה ולהתייחס אליו? האם הוא יכול להיות מעורר השראה, ולא חרדה?

שימוש רציונלי במושג הנצח כפתח לחיבור לנשמה

דתות ותפיסות רוחניות שונות מציעות פתרונות לשאלה הזאת. ברובן, ישנה תפיסה של קיום נצחי להיבטים מהותיים באדם, מעבר לחיים הפיזיים. אותה נשמה אינסופית היא המהות של תודעת האדם וממשיכה להתקיים אחרי המוות.

בעבר, נעשה שימוש בעייתי בגישה הזאת. היא שימשה כדי להקטין את חשיבותם של החיים הפיזיים, ולהכפיף אותם לגורל הנצחי שלאחר המוות. עם זאת, ניתן לעשות בה גם שימוש בונה.

רעיון הנשמה מאפשר לנו להסתכל על דברים מנקודת הזמן הרחוקה ביותר – הנצח. לדברים הפיזיים תמיד יש סוף, אפילו לאדמה שאנחנו חיים עליה; אבל קיום שנמצא מעבר לפיזיות יכול להימשך מעבר לזמן. ההסתכלות על החלטות שאנחנו מקבלים מפרספקטיבת הנצח, היא ההסתכלות ארוכת הטווח ביותר שקיימת, בהגדרה. ככזאת, היא תדרוש לעיתים קורבן בטווח הקצר יותר, גם אם הטווח הקצר הזה כולל את כל חיינו.

עם זאת, המשמעות שנובעת מהסתכלות ארוכת-טווח, נותנת סיפוק יציב, שמאפשר לשמור על חוסן ועוצמה גם בתקופות של משבר. זו גישה שמקבילה במובן מסוים להסתכלות "שבעה דורות קדימה" ממסורת השבטים הילידיים באמריקה.

במסגרת ההסתכלות הזאת, אפשר להתייחס לדברים שיש להם חשיבות עבורנו מעבר לחומר: מערכות היחסים הקרובות והחשובות לנו, האהבה שאנחנו מרגישים, וההתפתחות האישית שלנו. תעדוף של הדברים הללו על פני הישגים קצרי-טווח, יכול לתרום לחוויה יציבה יותר של אושר. אבל איך אפשר לעשות את זה, כשלעיתים החוויה שלנו את עצמנו אינה רציפה ויציבה מספיק, על מנת להתנהל לפי הערכים שחשובים לנו באמת?

חלקים שונים בעצמי – וחיפוש הנשמה בתוכם

אם עברת תהליך כלשהו של ריפוי ומודעות לנפש שלך, יתכן ופגשת כמה מהחלקים האלה. אולי פגשת את הילד או הילדה הפנימית, את המבקרת הפנימית, או העתקים המופנמים של ההורים שלך. בוודאי גילית שהמערכת הפנימית שלך מכילה הרבה כאב, אבל גם הרבה שמחה, עושר ויופי.

כל תיאוריה פסיכולוגית מתייחסת לאופן בו הנפש מחולקת לחלקים שונים. העצמי שלנו, אומרים פרויד, יונג ואחרים, אינו אחיד והרמוני. הוא מחולק לחלקים שונים, שמערכת היחסים ביניהם מכתיבה את החוויה הפנימית שלנו ואת איכות חיינו.

לפעמים נרגיש שהחלקים האלה הם אנחנו – כמו פאזל שנשבר להמוני חלקים, שכעת מחפשים סדר והרמוניה. מניסיוני, ככל שנפעל ונשקיע בהרכבת הפאזל, ביצירת איזון בין החלקים, ההרמוניה תיגדל, ועדיין זה יראה לעיתים בלתי אפשרי לבנות את התמונה בשלמותה. בעיני, זה בלתי אפשרי כי החלקים האלה הם לא המהות הבסיסית של מי אנחנו – המהות הבסיסית היא שלמה ובלתי ניתנת לחלוקה.

מהי הנשמה שלנו – ומהו חיבור לנשמה

זוהי הנשמה שלנו: היא האור עצמו, היא חוויית הטוב, הקרבה, הנועם והאושר. זוהי מהות שלא ניתן באמת לשבור, לפרק, לרסק או להפריד לחלקים. החלקים של הנפש שייכים לגוף שלנו – הם פנים שונות של היכולות, ההיסטוריה והרגשות שהצטברו בו – והמהות של הנשמה היא מעבר לגוף ולכל דבר זמני. התבוננות דרך כל הפרספקטיבות, יכולת לעבור מאחת לאחת, לחבר ביניהן ולאהוב אותן, היא דבר שמתאפשר רק כי הן לא באמת המהות של מה שאנחנו, אלא עדשות צבעוניות שונות דרכן האור שהוא אנחנו יכול לעבור, לחוות, להתרחב ולהתבטא בעולם.

לתובנות הללו הגעתי, בין השאר, דרך מדיטציה, שהיא כלי מומלץ משמעותי לחיבור לנשמה שלנו. למדיטציה יש השפעות פסיכולוגיות ניכרות, והיא חלק מדרכים רוחניות שונות, שיכולות לסייע לרבים להתחבר לנשמה שלהם ולהגיע לאושר.

עם זאת, יש גם כלים אחרים, שנוגעים לרבדים צבעוניים ומגוונים של הגוף והנפש. אז איך אפשר להתחבר לנשמה דרך מסע עם ארכיטיפים ליצירת הרמוניה פנימית?

מסע בנפש בדרך לנשמה

ניתן לראות את התפקידים השונים במערכת הפנימית, כמעין תאים פנימיים המכילים בתוכם רגשות המעוניינים להתבטא. כשהם אינם מודעים, הרגשות מודחקים ויוצרים חוויה כהה ואטומה של סבל שלא בא לידי ביטוי. כאשר הם עולים על פני השטח, הרגשות הכואבים יכולים להשתחרר, ולאפשר לאור הנשמה לקרון דרכם בצורה יותר מלאה ומודעת.

על מנת להבין את החלקים הללו בפשטות, ניתן להיעזר בשלושה מושגים פשוטים: המסכה (או הפרסונה), הצל, והנשמה. שני המושגים הראשונים מגיעים מהגותו של יונג. השימוש בהם בהקשר של החיבור לנשמה נובע מניסיוני בעבודה מעשית עם הארכיטיפים הללו עם קהלים שונים, במסגרת הדרכה של סדנאות והתערבויות חוסן. 

לפעמים כדי שנוכל לגעת בצל שלנו,

עלינו להתיידד עם המסכה שמכסה אותו.

לעצב ולבחור אותה –

עד שנרגיש בטוחות ובטוחים מאחוריה.

בטוחים מספיק כדי להסיר אותה,

לפגוש את מה שיש מתחתיה,

במסתרי הרחם הבטוחה שבביתנו או במסגרת מפגש מרפא,

ולדעת –

שכאשר נצא משם,

אם נרצה,

נעטה שוב את המסכה,

המעוצבת לטעמנו ולבחירתנו,

ונהיה מאחוריה אמיצים

ובטוחים.

"המסכה", או הפרסונה, כוללת את החלקים בנו שאנחנו בוחרים לבטא כלפי חוץ. לעיתים (במצב אידיאלי) מדובר בבחירה מודעת, אך לרוב זה לא המצב. לרוב, המסכה שלנו בנויה מחלקים שלמדנו במהלך חיינו שיתקבלו בצורה סבירה על ידי החברה. במקרה כזה, אנחנו נפחד מאד להסיר אותה. מה מסתתר מאחורי המסכה? אם היא אינה מודעת, אלה יהיו כל החלקים בתוכנו שנפסלו, נדחו, ונדחקו מהמודעות שלנו. אלה תחושות, חוויות, כשרונות ויכולות, שלמדנו שהם "רעים", "לא מקובלים", "אסורים". זהו הצל.

עם מסכה שהכנתי במסגרת קורס "מסתגלים לגלים" לבני נוער

המפגש עם הצל

בגלל שהצל לרוב מפחיד אותנו מאד, המפגש איתו לרוב דורש מסע בפני עצמו. הוא מכיל כאב, בין אם זה בגלל הדחייה שהוא חווה, או בגלל שהגורם הדחוי היה הכאב בעצמו. זה מפחיד לפתוח את הכאב הזה – כמו לגעת בפיסה של גיהנום… אבל מאחריו, הנשמה מסתתרת. לעיתים קרובות, האור שלה הוא חלק ממה שהמסכה בוחרת להסתיר. כשנפגוש את הצל שלנו, את החלק הלא-מודע של העצמי, נוכל להתחבר גם לאור שלה.

המגע עם הנשמה לאחר עימות עם הצל מקביל לשלב 7 במסע הגיבורה – התחדשות הכוחות.

ההתנגדויות לרגשות הקשים הם כמו תפקידים,

מסכות, דמויות על במה, שעוטה הנשמה.

היא מתמסרת לתפקיד באופן טוטאלי – כדי לחוות אותו במלואו, לאסוף את כל המידע שהוא מספק לה על היקום, שבו יש דואליות, קוטביות, דרמה קוסמית. הכאב שמסתתר בתוכם הוא חלק ממנה, אבל לא מי שהיא באמת, אלא משחק שאמיתותו הופכת אותו להצגה האשלייתית שהוא באמת, ומראה איך הנשמה יוצאת ממנו כמציאות עליונה ואולטימטיבית.

לכן, ככל שתשחקי את התפקיד בהתמסרות מלאה, ככל שתכאבי ותבואי את עצמך במלוא העוצמה, כך תצאי בצד השני; נקייה, מאושרת, ובלתי-מנוצחת.

לכן, אם יש רגש שקשה לך להתמודד איתו; זה תפקיד שקשה לך לשחק אותו – וזה הזמן לעשות עבודה, לתרגל אותו עד שתהיי מומחית עד כדי כך שתתעלמי בתוכו, לא תזדהי איתו, לא תהיי תלויה במסכה, וכך האור שלך שוב יזרח.

בהסתכלות כזאת, למעשה המסכה היא האגו – מאחוריו מסתתר הרגש. כאשר מביעים את הרגש, משתחררים מהמסכה, והאור יכול לזהור.

סוגי גיבורות במסע הנשי – כחלקים פנימיים בדרך להיכרות עם הנשמה שלך

במסע הנשי אנחנו פוגשות ארבעה סוגי גיבורות: הגיבורה היוצרת, החושנית, הרגשית והחברתית.

ניתן לראות בגיבורות הללו כמייצגות חלקים פנימיים בנפש האישה, כאשר הן מחולקות לזוגות מנוגדים: הגיבורה היוצרת, המחוברת לרוח, היא המשלימה של הגיבורה החושנית, המחוברת לחומר. באופן דומה, הגיבורה הרגשית, המחוברת לעולמה הפנימי, מנוגדת לגיבורה החברתית, אשר מחוברת לעולם החיצוני ולתפקידים החברתיים שבו. באופן הזה, אם נזדהה עם אחת הגיבורות, כפי שלרוב קורה – נגלה שהגיבורה המנוגדת לה מסתתרת בצל שלנו.

בנוסף, ניתן לזהות איך כל אחד מהחלקים האלה מתבטא בנפשנו, ובנפשן של נשים הקרובות לנו. הזיהוי של כל החלקים, על צד האור (המסכה) וצד הצל שלהן, מאפשר לנו לשחרר את ההזדהות איתן, לעבור מסעות פרודוקטיביים ומקדמים, ולזהות את הנשמה שאנחנו, שזורחת דרך הפנים השונות והמשתנות של הנשיות הבריאה.

כדי ללמוד על זה עוד, ניתן להצטרף לקבוצת הלימוד הנשית, שתכלול את תכני הקורס "מסע הגיבורה מהאגדות – חניכה לנשיות חדשה", שעוסק בצורה מעשית בדיוק בתהליך הזה.

The post חיבור לנשמה: איך להתחבר לנשמה שאת appeared first on המסע הנשי.

הדורות הקודמים בעולמנו חיו בתקופה של חוסר מודעות רגשית. יש אף המכנים אותה כ-"תקופה אפלה" מהבחינה הזאת. כשגדלנו – בני דור ה-X, המילניום וה-Z, ובוודאי אלה שלפניהם – מענה על הצרכים הרגשיים של הילד לא היה נושא שנלקח לרוב בחשבון. הורים שנתנו מענה לצרכים הפיזיים של הילד (כלכלה, מזון, ביגוד וכדומה) היו הורים טובים. אם הייתה התייחסות גם לצרכים השכליים (השכלה, העשרה וחוגים) והחברתיים (מסגרת, חברים, משפחה) – הם נחשבו להורים למופת. כך היה גם אם הם מעולם לא הקשיבו באמת כשהילד שלהם דיבר… לא היו כתובת עבורו בשעת מצוקה… ולא ידעו דבר על עולמו הפנימי, על חלומותיו, תשוקותיו ופחדיו.

רובנו, כילדים שחוו הורות כזאת, רוצים לפעול אחרת. אנחנו רוצים לדאוג לילדינו בכל הרבדים. זה כולל את הצרכים הרגשיים, שניתן לראות אף כבסיס חשוב לכל הצרכים האחרים. ילד מפוחד ולא רגוע, שלא מרגיש בטחון במערכת היחסים עם הוריו, כנראה ייפגע גם מבחינת האפשרות לספק צרכים נוספים. למשל מבחינה תזונתית, חברתית, ומבחינת היכולת שלו להתרכז ולהפיק את המיטב מבחינה לימודית. כל אלה הם נימוקים הגיוניים. עם זאת, לרובנו מספיקה החוויה כילדים שחלק משמעותי מהצרכים הרגשיים שלהם לא סופקו, כדי להישבע בכוונה מלאה – אנחנו נעשה אחרת. ההורות שלנו תהיה הורות מודעת.

אבל איך?

איך עושים אחרת, כשאנחנו הדור הראשון ששואף לעמוד באתגר הזה?

התפתחות רגשית בהורות מודעת

על מנת לתת מענה מספק לצרכים הרגשיים של הילדים שלנו, עלינו לתת מענה לצרכים הרגשיים שלנו עצמנו. התהליך שלנו לאוריינות רגשית, יכול ליצור שינוי בין-דורי. הוא יאפשר לנו להעניק לילדים שלנו, משהו שההורים שלנו לא העניקו לנו. אז איך מתחילים?

עוברים תהליכים רגשיים בעצמנו

מהם רגשות?

איך כדאי להתייחס אליהם?

ואיך להתייחס לרגשות של בן או בת הזוג שלנו, ושל אנשים קרובים אחרים?

אם לא נמצא תשובות מודעות לשאלות האלה – נמצא את עצמנו מתייחסים לרגשות שלנו ושל הקרובים אלינו, כפי שלמדנו להתייחס אליהם כשגדלנו. באופן דומה, נתייחס גם לרגשות של ילדינו. אם אנחנו מעוניינים לעשות שינוי, ולנוע לכיוון של הורות מודעת יותר, חשוב שנשים לב מה לא עבד עבורנו ביחס שקיבלנו בתור ילדים. לאחר שנזהה מה לא עבד, נוכל לזהות כאשר אנחנו חוזרים על ההתנהגות הזאת. יכול להיות שנחזור עליה עם עצמנו, עם קרובינו, וכמובן עם ילדינו. בתוך הזוגיות, אפשר לעשות עבודה משותפת. אפשר לבקש מבן או בת הזוג שיפנו את תשומת ליבנו לטעות כזאת, כשאנחנו עושים אותה.

למידה רגשית בדרך להורות מודעת

במקום ההתנהגות המוכרת, חשוב שנלמד כלים אחרים, כאלה שכן מועילים בעבודה עם רגשות. אני מפנה כאן למקורות שסייעו לי בנושא, או כאלה שאני מאמינה שיוכלו לעזור. יכול להיות שתצטרכו למצוא כלים משלכם. כאלה שמדברים אליכם ומתחברים לדרך ההתפתחותית שאתם הולכים בה. עם זאת, אציין שמקור המידע הזה הוא לא מהלימודים הפורמליים שלי. כשלמדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, ותואר שני קליני בטיפול באמנות, לא קיבלתי כלים מספקים להתמודדות עם רגש. הייתי צריכה להשלים את הידע בדרכים חלופיות. זה היה כך למרות הגיבוי המדעי הניכר שיש להשפעה החיובית של התנהלות רגשית מודעת. התנהלות כזאת כוללת הבעה מודעת של רגשות שליליים, לצד היכולת לנוע לכיוון מצבים רגשיים חיוביים. היא כוללת גם מודעות רגשית באופן כללי. מודעות זו כוללת את כלל ההיבטים של חיים מאוזנים ושל בריאות נפשית ופיזית. לכן, חשוב בעיני לא להסתמך על מומחים פורמליים בלבד בהקשר הזה. תצטרכו למצוא מורים, שפות ודרכים ולצאת איתם למסע.

ידע בסיסי לוויסות רגשי

ד"ר קרן צרפתי אמרה לי פעם שוויסות רגשי הוא להתייחס לרגשות כמו אל ברז. צריך לדעת לפתוח אותו (אל הבעה חופשית של הרגש), וגם לסגור אותו (אל היעדר הבעה, כשזה לא מתאים). המיומנות הזאת של וויסות רגשי נלמדת, במצב אידיאלי, בילדות המוקדמת. אם ההורים שלנו יודעים להתמודד עם הרגשות שלנו – במקום להקטין אותם, להיבהל מהם, או להתעלם מהם – אנחנו נלמד, כמבוגרים, להתמודד עם הרגשות שלנו בעצמנו. בנוסף, נדע לבקש עזרה או הכלה כאשר מגיעים רגשות שעם עוצמתם קשה לנו להתמודד. אז איך לספק לילדים שלנו את החוויה המווסתת הזאת?

ראשית, חשוב להכיר בעובדה שבזמן הצפה רגשית, המח לא פנוי לשיח רציונלי. לכן, כאשר ילד מוצף רגשית, יש לבצע תהליך בן שלושה שלבים. התהליך הופך לטבע שני עם הזמן והניסיון. עם זאת, יתכן שתצטרכו לתרגל אותו בהתחלה. אולי יקח זמן להתגבר על הרגלים שיובילו אתכם לעשות אחרת.

איך לעזור לילד (או מבוגר) בטנטרום כחלק מהורות מודעת רגשית

1. וויסות (Regulate) – זה הזמן לעזור לילד לפתוח את הברז, אם הוא מוצף רגשית. זה יכול להיות על ידי משפטים מתקפים. למשל: "זה באמת ממש עצוב", "אתה רצית להישאר בפארק (או כל דבר אחר) ואי אפשר", "זה כואב כשרוצים משהו ולא מקבלים". הפורקן הרגשי יוביל את הילד למקום רגוע יותר, שייצור מוכנות לשלב הבא. לעיתים יש צורך גם לסגור את הברז הרגשי – למשל, כאשר הילד מתבכיין ממקום מניפולטיבי. חשוב, עם זאת, להבחין בין בכי אמיתי לבין נסיון תמרון. רבים מאיתנו גדלו בסביבה שלא נתנה מקום להבעת כאב משום סוג. בסביבה כזאת, גם בכי אמיתי יתוייג כמניפולציה.
2. חיבור (Relate) – יצירת חיבור וקשר עם הילד. זה המקום לבסס תחושה של קרבה, אמון, ואיפשור לילד להישען עליכם. אפשר ליצור את זה בכל דרך שנעימה לכם – חיבוק, משחקיות, שיחה. המטרה היא שהילד ירגיש שיש לו על מי להישען, שיש בסיס בטוח, שהוא יכול להרפות.
3. הגיון (Reason) – כשהילד רגוע, קשוב ומחובר אליכם, הוא פתוח לשיחה הגיונית. אתם יכולים להבין מה הסעיר אותו. מתוך כך לחשוב יחד על פתרונות שיהיו טובים לשני הצדדים. ניתן להסביר את המציאות, ולחשוב על דרכים להסתדר איתה.

את אותם השלבים, אפשר לנסות גם על עצמכם, או על בן זוגכם. אלה כלים ראשוניים במצבים של יציאה מוויסות רגשי. למעשה, הם מאפשרים לנו לווסת את רגשותיו של האחר. אנחנו יכולים ללמד את עצמנו, ואחד את השנייה, איך לנהל את הרגשות שלנו בצורה בריאה, בונה, נעימה ומעצימה. התהליך הזה יחבר אותנו יותר ויותר אל מי שאנחנו באמת. מתוך כך, נחווה יותר מהאושר שאנחנו שואפים ושואפות אליו.

אז איך אפשר לשמור על רוגע כזה מול הילדים שלנו?

ריפוי עצמי למען הילדים

במהלך תהליכים כמו אלה שמתוארים מעלה, סביר להניח שתגלו שיש מצבים בהם קשה לכם מאד להתנהל מול הילדים בצורה מדויקת. לחלופין, תמצאו שתהליך הלימוד הרגשי מציף אצלכם, או במערכת היחסים שלכם, כאבים שלא טריוויאלי לפתור.

זה יכול להיות לא פשוט, אבל יש פה הזדמנות נהדרת להתפתח כבני אדם בעזרת ההורות שלנו. הרצון להשתפר למען הילדים נותן לנו מוטיבציה לפתור נושאים רגשיים שקודם לכן לא נגענו בהם. בנוסף, אנחנו יוצרים את עצמנו כהורים טובים כאשר אנחנו נמצאים בתהליך של לקיחת אחריות. זה יוביל להשתנות ולשיפור מתמיד ביחס שלנו אל הילד. בתהליך כזה נוכל להשתפר גם בהיבטים שילוו אותנו בכלל תחומי החיים. אלה כוללים נוכחות מולו, ביטוי האהבה, והעמקה של תקווה ואמונה.

כדי לעבור ריפוי עצמי למען הילדים, אפשר להתחיל ממודעות ברגע. לשים לב איפה אני לא רגוע מול הילדים, ולמה. אפשר לזהות מקומות אחרים בחיינו בהם אנחנו מגיבים בצורה דומה, ולהתחיל תהליך התפתחותי סביבם. במצבים כאלה כדאי לעיתים להיעזר בטיפול מקצועי. לעיתים יסייע לנו טיפול פסיכותרפיה. לחלופין, כלים כמו קונסטלציה משפחתית יסייעו לנו לפתור קשיים נקודתיים שאנחנו לא מצליחים לפצח בעצמנו.

ככל שנבין את עצמנו, ובתוך כך גם את הילדות שלנו, נוכל גם להבין את הילדים שלנו יותר. כשנעמיק בתהליך הריפוי שלנו, כנראה שניזכר בילדות שלנו יותר ויותר. ככל שנבין אותם יותר מתוך הזכרון שלנו – נדע גם איך לתת להם את האהבה שהם זקוקים לה וראויים לה.

התיידדות עם רגש האשמה

האשמה היא רגש שרודף הורים רבים ללא הפסקה. בתרבות של ימינו, יש נטייה להתייחס אליו כדבר שלילי. לחלופין, רבים תופסים אותה כחלק בלתי נמנע מההורות, שאין דרך לפתור. הגישות הללו, בעיני, הן חלק מהיחס הלא בריא לרגשות, שנפוץ לצערי בחברה ובהורות של ימינו.

אשמה, כמו כל רגש אחר, היא רגש שמכיל מידע חשוב ומהותי. אם נרשה לעצמנו לכאוב את האשמה עד הסוף, נקבל מידע חיוני. זה ידרוש מאיתנו לחוות את עצמנו כרעים ופוגעים, גם אם רק לצורך החוויה הרגשית. לאחר מכן, יתכן ונחליט החלטות שונות לגבי הילדים שלנו. יתכן ונבחר לבלות איתם יותר זמן, להקדיש להם יותר תשומת לב. אולי נתעדף את האפשרות להיות לצידם כשהם זקוקים לנו, ואולי נדע להתנצל בפניהם כשפגענו. אולי האשמה תוביל אותנו לזהות טעות חוזרת, למשל הרמת קול מוגזמת על הילדים. כך נוכל לקבל אחת ולתמיד את ההחלטה שלא לחזור עליה (גם אם אנחנו לא מושלמים, וניפול בזה מדי פעם…).

עם זאת, כמו כל רגש אחר, לעיתים עוצמת ומידת האשמה לא קשורה למציאות שלפנינו. אם הילד מרוצה, אם עשינו כמיטב יכולתנו, ואנחנו מוכנים בכנות להשתפר ולהשתנות למען הילד – אז כנראה שדי בכך. 

תהליכים תומכים נוספים

איתור מקורות להשראה

כשאנחנו רואים סביבנו רק הורים מתוסכלים לפעוטות מנוזלים, במערכות יחסים שגורמות סבל לכל הצדדים, קשה לעיתים להאמין שהורות טובה ומאושרת היא אפשרית. עם זאת, ישנן דרכים אחרות! ניתן להיות קרובים רגשית לילדינו, ליהנות איתם, ולאהוב אותם. חפשו את האנשים סביבכם שעושים את זה, ובלו בחברתם. אם אין כאלה, נסו להגיע למעגלים חברתיים חדשים של הורים, כאלה שיש לכם דבר מה במשותף איתם (למשל אהבה לטבע, גישה חינוכית או חיבור קהילתי).

לחלופין, או בנוסף, ניתן להיעזר במורי דרך, סיפורים מעוררי השראה, או אידיאלים שאנחנו שואבים מהמקורות הרוחניים שלנו. הם יסייעו לנו לעצב בתודעתנו את האפשרות של הורות מאושרת, שמיטיבה עם כל המעורבים בה. אם נראה, נדע, ונאמין שזה אפשרי עבורנו – יהיה קל יותר למצוא את הכוחות להתגבר על מכשולים בדרך ליעד. סיפורים רבים, אגדות ומיתוסים, מכילים מידע שיכול להיות שימושי להורות, אם מנתחים אותם ומתייחסים אליהם לעומק. כך גם חוויות שחווינו בעצמנו בתור ילדים, וכן דברים מסוימים שקיבלנו מהורינו, וממבוגרים משמעותיים אחרים. עם זאת, כדי להוציא את המיטב ממה שלמדנו על הורות, עלינו להיות מוכנים לחקור את החוויות הללו באופן מודע.

התייחסות מודעת לארגז הכלים שקיבלנו מהורינו

לכל ילד וילדה היו רגעים בהם הבטחנו שלא נתנהג כמו הורינו, וכמעט לכל הורה היו רגעים בהם הוא מצא את עצמו או את עצמה מתנהג בדיוק כמוהם. לצד זאת, כולנו קיבלנו גם דברים טובים מההורים שלנו (ושאר המבוגרים שגידלו אותנו), דברים שנרצה להעביר הלאה לילדינו.

אם ההורות שקיבלנו היא "ברירת המחדל" של ההורות שלנו, אז חשוב שנבחן אותה באופן מודע. במהלך הבחינה הזאת, נצטרך לבחור מה לשמור – ומה לזרוק. הבחירה תאפשר לנו לזהות את הדרך האותנטית שלנו להיות הורים. במקומות בהם לא קיבלנו מענה מספק, נוכל להשלים כלים ומיומנויות. במקומות בהם אנחנו לא הכתובת שיכולה לתת לילדינו את מה שהם צריכים, אפשר במידת הצורך להיעזר במיקור-חוץ מתאים ואיכותי. 

דוגמאות

למשל, ילד מאד ספורטיבי ופעיל אולי יצטרך להתאמן בצורה מסודרת כדי לפתח את יכולותיו, וללמוד משמעת מתאימה סביבן. אנחנו כהורים נצטרך לארגן ולהסיע, אבל לא בהכרח לספק את הצורך הזה בעצמנו. דוגמא נוספת היא אם תרצי לספק לילד אוכל ביתי, מזין וטרי מדי יום. אשת קריירה יכולה לבחור, למשל, לספק זאת על ידי רכישה שלו בחלק מימות השבוע.

מיקור-חוץ אפשר לעשות גם לצרכים רגשיים עמוקים יותר. למשל, יכול להיות שאחד מילדות המשפחה היא מאד רגישה ואמנותית. במשפחה שבה מעריכים תכונות כמו קשיחות, פרקטיות וחשיבה מתמטית, סביר להניח שהיא תרגיש שונה וחריגה. עם זאת, מסגרת שמאפשרת לה לבטא את הנטייה האמנותית שלה, ושבה הרגישות היא מתת ויתרון – למשל קבוצת תיאטרון או יצירה – יכול לתת מענה לצרכים רגשיים כמו שייכות והערכה. עצם השיבוץ שלה במסגרת כזאת, או מציאה של בייביסיטר שתעשה איתה עבודות יצירה, יכולה לתת מענה לצורך של הילד בקבלה שלה כפי שהיא.

יכול להיות שנגיע לתובנות הללו לגבי הצרכים של הילדים שלנו, מתוך משהו שקיבלנו, או לא קיבלנו, בתור ילדים. למשל אם אמא שלנו בישלה לנו אוכל טעים ומזין, או לחלופין, על דרך השלילה, אם נשארנו לראות טלוויזיה ולאכול מאמא-עוף שחומם בטוסטר. אולי לנו היה כשרון שההורים שלנו תמכו בו בצורה מלאה, או לחלופין חווינו תסכול בגלל מחסור בגירויים מספקים ובמסגרת תומכת להתפתחות. אולי למדנו שמי שאנחנו זה "לא בסדר", בגלל תכונה כזאת או אחרת, שהיה קשה להורים שלנו לקבל ולתת לה מקום חיובי להתבטאות.

תובנות מתוך הילדות שלנו יכולות לעזור לנו לדייק את עצמנו מול ילדינו, אך חשוב להבדיל בינינו לבינם. רק אם נהיה קשובים לצרכים של הילד שלנו, ולא נשליך עליו את הצרכים שהיו לנו כילדים, נוכל לתת לו מענה אמיתי ומספק. בשביל להגיע לקשב הזה, עלינו ללמוד להסתכל על הילדים שלנו, להתקרב אליהם, להקשיב ולהכיר אותם באמת. לנושאים הללו אתייחס במאמר ההמשך בנושא הורות מודעת: ההסתכלות על הילדים שלנו.

לסיכום

הורות מודעת מתחילה מהלידה או אפילו לפניה. עם זאת, בכל שלב תוכלו לשפר, להוסיף, לרפא ולתקן. ככל שאנחנו לומדים לפתח אוריינות רגשית, לרפא את עצמנו, ולהסתכל על ילדינו מנקודת המבט הזאת, ההורות שלנו תהיה מודעת יותר. הורות כזאת תומכת בילדים שלנו לגדול כאנשים מודעים, אוהבים ותורמים לסביבה.

The post הורות מודעת: התפתחות בתור הורים מודעים appeared first on המסע הנשי.